ערב לפני האזכרה.

כבר שבוע שלם שאני מחזיקה בהחלטה שהשנה לא אכתוב

אבל הנה המילים מתחילות לרוץ לי בראש, מבקשות לצאת, מבקשות להתבטא.
מילים כמו "כעס", "עצב", "יאוש", "שעמום", "ריקנות",  "מוות", "דיכאון" "בילבול", "אכזבה".

לא מוצאת איך להכניס אותם בהספד מכבד אז סוגרת עליהם את הדלת ונועלת.
מכינה ממרח סלרי בכמויות. שתי צנצנות גדולות לכל האורחים, צנצנת לעדידי שביקשה, צנצנת לי וצנצנצת לחברה שבאה לעזור. מלא לימון. מלא אהבה. עומק האהבה כעומק הכאב. שלאנשים יהיה טעים. שלאנשים יהיה בריא. שלאנשים יהיה טעים ובריא במרחב לזכרה של אמא שלי שלא יכולה לטעום ובריאות כבר לא משנה לה.

והנה משפטים מתחילים לרוץ לי בראש, משפטים כמו: "נו אמא, את מצליחה לטעום את הממרח סלרי שלי דרך התדר הרוחי-סודי הזה שאת עכשיו מתקשרת בו עם האנשים שלך?"
או
"תראי כמה אני אוהבת אותך אמא, אפילו שמתת בגיל צעיר, אפילו שהשארת אותי כאן בלעדיך, אפילו ששיחררת וויתרת והפכת משפחה של שש נפשות למשפחה עם נפש אחת פחות. וגם כשמצטרפות נפשות חדשות וכשהמשפחה מתרחבת ותתרחב ל 8 ו9 ו10 זה תמיד ירגיש נפש אחת פחות."

ומשפט אחד קצר שחוזר לי שוב ושוב
"עומק הכאב כעומק האהבה"
"עומק האהבה כעומק הכאב"

אז אני אוהבת אתכם אנשים שבאו לזכור ולכאוב את חסרונה של אימי, אני אוהבת אתכם, בואו לבית העם אחר כך, יש מרקים ופשטידות וסלטים שהכינו חברות של אמא שאוהבות אותה מאוד, ויש גם ממרח סלרי מצויין, שאני הכנתי, לבריאות שיהיה לכם.

והנה, מתחילות לרוץ לי עוד מילים בראש,
מילים כמו "קבלה", "השלמה", "שחרור", "חמלה", "חיבוק", "הודיה", "זיכרון" "הרפיה".
מרוב שהן מפחידות אותי בא לי לטרוק עליהן את הדלת ולנעול יחד עם רצף המילים הקודמות. למחוק את כל הטקסט הזה
ולתת לשתיקה שלי לספר כאב.
לתת לסלרי שלי לספר אהבה.

אבל המילים, המילים, המילים...
כל כך נרגשות, רועשות, גועשות לקראת היום המיוחד הזה, שנתיים לזכרה של אימי, האישה שחלקה איתי את האהבה למילים, שחשפה אותי לשיריה של המשוררת האהובה עלי ויסלבה שימבורסקה, שעודדה אותי לכתוב וקראה אותי בשקיקה שאין שניה לה.
אז אני מוצאת את עצמי באמצע הלילה,
בנוטס בפלאפון, מתחברת לבליל הרגשות הכביכול סותרים
ומניחה
את המילה "כעס" לצד המילה "קבלה",
את המילה "עצב" ליד המילה "השלמה"
את המילה "אכזבה" לצד המילה "הרפיה".
מרפה
וצוללת
אל
עומק
הכאב
אל עומק
האהבה.

‍

מארגנים לך יומולדת אמא!
החלטנו שיהיה כיף...

‍

שבת שימשית בינואר
נרכב על אופניים
נשחק משחקים
ונעשה פיקניק

‍

יהיה כיף אמא!

‍

תבואי?
להסתכל?
עלינו?
מלמעלה?

‍

נשמח.

מבטיחה
שנשמח.

‍

תכף שנתיים למותה של אימי.

‍
כבר למדתי ללכת, לרוץ,
לדבר, לצחוק, להתעקש,
רואים שיש לי אופי.
‍

השיער הקצר צמח

נהיה כמעט ארוך.

בלילה, טפו טפו טפו,

ישנה עמוק עד הבוקר.

תכף שנתיים!
חד משמעית -
כבר לא תינוקת

ובכל זאת

קטנה

קטנה

קטנה.

‍

חלמתי שיש
ארוחה משפחתית
ושאמא בחיים
ויש לה יומולדת,
ניצחה את הסרטן
וכבר עברה שנה שלמה
מאז המחלה.

חברות שלה גם באו
וכולן חגגו
את הבריאות
את הכח
את החיים הטובים שחיה
(עברה לגור במצפה רמון)

‍
ואני שמחתי שם כל כך
השתטיתי כמו ילדה
חיבקתי את כולם
הרעתי לאמא שלנו
הגיבורה.

‍
ואז קמתי.

‍
קודם כל נזכרתי
שזה אמצע היום
אחר כך נזכרתי
שאמא מתה
ולא תגיע לארוחה
מהחיים החדשים שלה
במצפה רמון.

‍

בלינאדו
לפני שנה
וארבעה
חודשים -
בעיניים צהובות
מפוחדת עד כלות -
חייכת אלי.
ליטפתי אותך
דיברתי אליך
באהבת אין קץ,
חיבקתי
את כל פחדייך
בשתי ידיי.
בלניאדו
לפני שנה
וארבעה חודשים -
הלכת לעולמך
והשארת אותי
כאן
מחובקת
עם כל הפחדים.

‍

יהיה
היום
עמוס
ועשיר
ומגוון
ככל שיהיה
ואהיה
אני
עסוקה
בעבודה
ויצירה
ועשייה
ככל שאהיה
יגיע הרגע
והוא יגיע
שאשמע קול במשבותיי:
"תראי אותי אמא
תראי איך אני מצליחה
תראי איך אני מצליחה לחיות
תראי איך אני מצליחה לחיות בלעדיך
נכון שכל הכבוד לי, אמא?"

‍

המעמד הזה של תום שנת האבל, אזכרה ראשונה, של – היקרה לי מכולן – אמא שלי

הוא... מכובד מדי, עצמתי מדי, חזק מדי.

אתם מבינים? אני כל השנה חושבת על אמא, כואבת את אמא, אוהבת את אמא

והנה באתם כולכם – לחשוב עליה גם, לכאוב ולאהוב ביחד איתי, ביחד עם המשפחה,

לרגע אחד שככל הנראה, יחלוף מהר מדי.

אז אני רוצה לנצור את הרגע הזה, אני רוצה שנראה כולם ביחד, בעיני רוחנו את אמא, את איריס, החיה והנמרצת והשמחה והחברותית והמהממת ביופייה.  

אם נראה אותה כולנו ממש בבהירות...אולי גם היא תראה אותנו, תרגיש אותנו, כאן, אוהבים אותה וכואבים את פטירתה כל כך.

אני רוצה שנתגעגע אליה, לנוכחות הפשוטה והנעימה שלה. אני רוצה שניזכר ברגע הזה של הלוויה שקברו אותה ונתמלא בצער, איך נפטרה לנו ככה, פתאום, מהר, בגיל 57.

אני רוצה שנכעס על המחלה הארורה הזאת!! אני רוצה שנבכה, אני רוצה שננשום, אני רוצה שנבין יחד שעברה שנה. עברה שנה אחת שלמה. 12 חודשים. 48 ארוחות שישי. פורים, פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, חנוכה נר ראשון נר שני נר שלישי נר רביעי נר חמישי נר שישי נר שביעי נר שמיני.  

ועוד כל כך הרבה לפנינו, בלעדיה. אני רוצה שנרגיש את הייאוש. אני רוצה שנרגיש את הריקנות. אני רוצה שבכלל לא נבין מה הטעם בחיים ושקצת נרצה למות אבל אז ניבהל מהמחשבה על כל מי שאוהב אותנו ושיצטרך להמשיך לחיות בלעדינו ואיזה באסה זה יהיה בשבילו, אז אולי עדיף לחיות ואפילו להרים לו טלפון ולשמוח מהביחד שלנו בחיים הסופר זמניים האלה.

אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני רוצה שנרגיש, במעמד הקריטי הזה, שתכף חולף, תמצית מטעמה של שנת אבל.  

.......

הייתה לאמא ערכת פותחנים, בצורה שלבקבוק יין, שהיא מאוד מאוד אהבה – אני לא זוכרת איך אבל זה נאבד לה. והיא אמרה לישיש כאלה רק בחנות ספציפית במדרחוב בזיכרון. אז פעם אחת כשהייתי שם, חיפשתי, מצאתי וקניתי לה.

לפעמים, כשאני לבד עם הגעגוע, אני מקשיבה להודעות קוליות שלה בוואטס אפ. ויש הודעה אחת, מאותו היום שהייתי במדרחוב בזיכרון, שאני מאוד אוהבת לשמוע, היא הולכת ככה:

"אויייי עכשיו נפל לי האסימון!!! אני לא מאמינה! את קנית את הבקבוק יין הזה?! אני בשוק! אני בשוק! איזה אווווושר!!! זה לוקח את הכל, זה לוקח את הכל, וואיי וואיי וואיי אני בהלם! כל הכבוווווד!! כמה זה עלה?"

תיעוד יקר מפז של התלהבות גדולה מהקטנות של היום יום, זה אכן לוקח את הכל, אמא.

אני רוצה שנשמח.

‍

תקראו לזה תיקשור
תקראו לזה חיבור
תקראו לזה חלק במח שכשמפעילים אותו -
הוא עובד
תקראו לזה "הרגשתי אותך"
"הייתה לי הרגשה"
"פשוט ידעתי"
תקראו לזה בחירה שאין לה הסבר,
החלטה ספונטנית חד משמעית,
תקראו לזה אינטואיציה,
כך או כך או כך או כך... זה יבוא לבד
מבלי שתקראו לזה,
זה יבוא בהרפייה, זה יבוא באמון,
זה יבוא ברגע שתהיה הסכמה לא לדעת,
ברגע שתהיה סקרנות, פתיחות, תמימות.
יש לי מסמך במחשב בו אני מתכתבת עם אמא,
אני כותבת לה בפונט רגיל... משתפת, מתלוננת, מוציאה הכל...

ואז עושה אנטר, יורדת פיסקה, משנה לכתב נטוי... נותנת לאצבעות להקליד את דבריה...

ונרגעת, אפילו צוחקת, הכל מאוד קל לי וברור לי מנקודת מבט רוחית שכזאת.
תקראו לזה איך שתקראו לזה, אני קוראת לזה - פסיכודרמה.

‍

אמא לא יודעת איך בכיתי בבית החולים וגירשתי מעלי כל ניחום לא מדויק.

אמא לא יודעת איך נשכבתי על האדמה ליד הקבר שלה והתחפרתי בחול ודמעות.

אמא לא יודעת איך סיפרתי במשך שעה את הסיפור שלנו, 4 פעמים ביום, כל יום בשבעה.

אמא לא יודעת ששבוע אחד אחרי השבעה שלה, גיליתי שאני בהריון.

אמא לא יודעת שגיל ההיריון היה לא אחר מתאריך יום הולדתה - 25/1.

אמא לא יודעת שבשבוע  12 שלי, בבדיקת שקיפות עורפית, גילינו שהעובר לא התפתח.

אמא לא יודעת שלפי גודל העובר – הוא הפסיק להתפתח בליל הסדר, כשהיינו יחד כל המשפחה.

אמא לא יודעת כמה כאבה לי ההפלה.

אמא לא יודעת איך אחר כך התחזקה לי הזוגיות ונחלשה לי האני.

אמא לא יודעת כמה רחוק הייתי צריכה לטוס כדי לחזור לעצמי.

אמא לא יודעת על הפרידה שלי מבן הזוג שהכירה.

אמא לא יודעת שיצרתי קליפ ל"משרד הביטחון העצמי" עם האחיינים שלה.

אמא לא יודעת כמה הערכה והודיה קיבלתי על הקליפ הזה.

אמא לא יודעת שהתמסחרתי.

אמא לא יודעת באיזה מקום מטריף אני גרה עכשיו.

אמא לא יודעת על אף אחד מהחברים החדשים שלי מהמידברן, מהחווה, מהלימודים.

אמא לא יודעת שהתחלתי ללמוד אנתרופוסופיה.

אמא לא יודעת שלראשונה יש לי אסיסטנטית בקבוצת הפסיכודרמה שאני מנחה.

אמא לא יודעת שדורוני ילדה תאומים ושטלצ'וק התארס ושמאיה התחתנה, ושענת גוב עשתה סרט בו היא מדברת על המוות בישירות ובפתיחות ובכנות – כמו שבחיים לא העזנו לדבר בנינו.

אמא לא יודעת שתליתי תמונה שלה ליד המחשב, ושמסגרתי את המכתב שכתבה לי לפני הטיול הגדול ושחמאת הגהי שלה אצלי במקרר ועדיין ממש טובה ושרק פעם ב.. אני מורחת ממנה על הטוסט... כדי שלא תיגמר לעולם.

אמא לא יודעת שעוד מעט נגמרת השנת אבל, ושאני קצת אוהבת לשמוע את עצמי אומרת שוב ושוב לכל מי שפוגשת ולא מכיר אותי: "אני בשנת אבל", כי זה תמיד מחבר רגשית.

אמא לא יודעת כמה החיות שלה מופנמת בי

כמה שמחת החיים שלה מחויכת ממני

כמה האהבה שלה מזקיפה אותי

וכמה טוב לי לדעת, בתוך תוכי, שהיא יודעת. היא יודעת הכל.  

‍

שתתרגש איתי לקראת הצילומים,
תקנה בריסטולים שחורים, כי ביקשתי,
תכין סנדוויצ'ים לצוות הפקה -
ככה בהתנדבות, כי למה לא?
ואחרי שתסדר אותם יפה על מגש,
תישאר עוד קצת
ותצלם בגאווה את כל ההתרחשות.

‍

סוף כל סוף לילה

אפשר לכבות מסכים

כל הטיפולים נכתבו בפרוטוקול

פגישות חדשות תפסו מקומן ביומן

הודעה שלא התקבלה היום -

אולי תתקבל מחר.

עכשיו זה הזמן שלי

להיכנס למיטה לפניו

להתכרבל בשמיכה

לעצום עיניים, לראות אותך

ולומר:

אמא, ביבי כבר לא ראש ממשלה!

‍

"הכי קשה זה בחגים..."

חרטה.

הכי קשה זה באמצע יום חול ברגע של אתנחתא בין עבודה אחת לעבודה אחרת,

הכי קשה זה בסופי שבוע, להיות בבית שלה, בעיצוב שלה, בין כל החפצים שלה,

הכי קשה זה בנסיעות בין עוד ועוד שיחות טלפון שאף אחת מהן זו לא היא על הקו,

הכי קשה זה בשמחות בהצלחות באכזבות בעייפות,

אחרי סופת חול במדבר כשיצאתי מהאוטו יחפה רק להביא לי את הבקבוק מים ונתקעתי בסלע

ונחתכתי בבוהן וירד מלא דם ותראי אמא איזה שריטה עמוקה יש לי בבוהן. תראי.

הכי מעצבן זה כשחושבים שעכשיו הכי קשה כי חג.

הכי מעצבן זה כשחושבים ש"התגברתי" כי אני עסוקה בדברים חדשים.

הכי מעצבן זה כשמבינים שהקושי נוכח בכל מיני רגעים לאורך כל החיים וזה אף פעם לא קל לאבד אדם קרוב.

הכי מעצבן זה כשצודקים.

‍

"אני איתך שיקוש, הכל בסדר, את יכולה לפנות את ארון הבגדים שלי... קחי לך מה שאת רוצה! ומה שאת לא רוצה, תעבירי הלאה. אני כאן, ברוח, כבר לא בחומר. אבל עדיין, אני פה, אני פה, אני פה. איזה חיבוק חזק היה לנו בחלום שלך... כזה שהפעיל את כל החושים. כזה ששיחרר את כל ההורמונים שמתשחררים בחיבוק חם ואוהב. אני איתך ילדה שלי, בכל בגד או תכשיט שתבחרי לקחת וגם בכל פריט שתבחרי לא לקחת. לא יהיה לך פחות ממני אם תקחי פחות, ולא יהיה יותר אם תקחי יותר... יהיה לך ממני כמה שתרצי וכמה שתצטרכי ללא תלות בדבר. עשינו עבודה טובה יחד, כאמא ובת, כזאת שתשמור על החיבור בנינו לנצח."

‍

וגם לך אין איך לנחם אותי.
ניתן לדמעות לשטוף את עיננו,
לגעגוע
לחנוק
את גרוננו,

‍
זה רגוע
לשתוק
לבדינו,
יחד בסלון,
אחרי שאומרים את האמת
על  "איך עבר היום".

‍

שלושים יום שתנועת העלים ברוח

לוחשת משמעות חדשה.

שלושים יום שהטבע מחבק,

החברויות מתחדדות,

הרגשות בהירים,

המוות חי...

ולא הפוך.

שלושים יום בהם יש לי

את כל הלגיטימציה בעולם -

להתרכז בעיקר בלנשום.

שלושים יום איתי בלעדיך

אחרי שלושים שנה איתנו.

והתאספו כל אוהבייך בפעם האחרונה -

עד שנה הבאה, אלא אם כן, ניצור עוד אירועים:

טיול, נסיעה באופניים, הידרותרפיה,

עיסת נייר, ים, תיאטרון, ארוחות בוקר...

את תמיד תהיי שם

ותמיד - לא תהיי שם.

מנעד הרגש בין חוויית חסרונך

לבין חוויית נוכחותך האינסופית

הוא עדין עדין עדין...

מספיק צלצול טלפון של אישה זרה

שאחריו אשמע: "כן אמא..."

בשביל שיפער שוב הבור בבית החזה.

מספיקה רוח נעימה, בשילוב ציוץ של ציפורים

בשביל שאתמלא שוב באורך

ואשמח.

אשמח בחיים, אשמח בזמניותם

‍

מה שלומי?

שונה. שלומי שונה מאיי פעם. מעולם לא חוויתי את שלומי כפי שאני חווה אותו בימים אלו. לא תיארתי לעצמי שבגיל 31 וחצי אספיד את אמא שלי. האדם הכי קרוב אלי בעולם. עמוד השידרה של הקיום שלי. זאת שכשתצדיק אותי ארגיש צודקת וכשתראה שטעיתי תהרהר איתי. תתרגש מההתרגשויות שלי, תתבאס מהבאסות שלי.

שייאללה איזו אמא מושלמת. כמעט כל נסיעה מפה לשם ומשם לפה, היא על הדיבורית, מספרת לי מה חדש אצלה ומקשיבה למה חדש אצלי.  שותפה לחיים! שותפה לחיים שלי אמא שלי! ונפטרה. מסרטן. עברה טיפולי כימו, הבריאה, פחדה שיחזור, חזר, עוד כימו, נגמר. אשכרה. אמאלה. חכי רגע. בואי. בואי נדבר על הפחד. בואי ניצור מציאות. אני איתך אמא אני איתך אני איתך אני איתךאני איתך אני איתך.

הלכת.

ככה.

למרות שהייתי איתך.

המסע שלך הוא לא המסע שלי.

והמסע שלי הוא לא המסע שלך.

דרכינו הגשמיות התפצלו וזה כואב נורא נורא נורא. אני בוכה הרבה. כותבת הרבה. מדברת עליך ועל עצמי הרבה. לאט לאט מסכימה להעסיק את עצמי גם בעוד דברים, להקשיב ולהתעניין בתחומים אחרים, לאט לאט.

אבל כל הזמן כואב לי וכל הזמן עצוב לי, מרגישה את הכאב פיזית - בבית החזה, כאילו נפער בו בור. חברה רחוקה שהצטרפה לזום שעשיתי אחרי השבעה כתבה לי: "היה לי קשה לדמיין איך אדם חי כמוך פוגש את המוות... הייתי חייבת לשמוע אותך". מדהים - אני חושבת לעצמי. הנה, תשמעי, תראו - אני חיה שפוגשת את המוות. מסתכלת לו בעיניים. כועסת עליו, פגועה ממנו, שאנת אותו, רוצה להרוג אותו - ולא ממצמצת. וגם הוא לא. אנחנו מסתכלים בעיניים שמוצפות בדמעות, ולא משפילים מבט. אני כאן. מרגישה את זה. מעבדת את זה.

‍

נכנסת לבית של אמא שלך

אומרת שלום עצוב לאחים שלך,

שלום מחויך לאחיינים שלך -

בכל זאת, הם ילדים.

מישהו שואל: "מה נשמע?"

מישהו עונה: "הכל טוב"

או משהו כזה

אני לא מתאפקת, ומעירה:

"באמת? הכל טוב?"

הוא מתקן ואומר:

"חוץ מכל מה שלא..."

מתיישבת בצד

ומרגישה את "כל מה שלא"

את כל מה שאת

את כל מי שאת

את כל כולך

שלא

פה

דמעות עולות, מצטברות

כאב חזק מדי מאיים לפרוץ

אני קמה ויוצאת מהבית,

נכנסת לאוטו, מניעה,

שומעת את אביתר בנאי שר

"אין לי ברירה רק לעשות ככה..."

ונוסעת בבכי לקיבינימט.

‍

מחזיקה כאב
כמו סיר רותח
בידיים חשופות
ומתרוצצת
ממקום למקום
מחפשת רק
להניח את הסיר
לכמה שעות
שהידיים יצטננו
הלב ירגיע פעימותיו
וארדם
אחלום עליך
ואשמח בך
עד שאתעורר
והכוויות יחזרו לשרוף.

‍

אמא יקרה לי

הייתי איתי בטריפ הזה שנקרא שבעה,

ראית איתי הכל

וגם ראית עם אחרים הכל,

זאת אומרת שראית יותר מכולנו.

זאת ההרגשה והיא חזקה, עמוקה ונעימה.

עברת למימד אחר.

ובכל זאת, נוכחותך הגשמית תחסר תמיד תמיד תמיד.

הבית לא יהיה אותו דבר בלעדיך,

החיים לא יהיו אותו דבר בלעדיך,

אני לא אהיה אותו דבר בלעדיך.

שום דבר אף פעם הוא לא בדיוק אותו דבר,

אבל הפעם הדברים כולם,

משתנים לחלוטין.

יש לי חור בלב בצורה שלך,

יש לי בור בלב בצורה שלך,

יש לי אור בלב בצורה שלך.

‍

אמא אמא אמא אמא אמא אמא

זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני כותבת משהו שלא אוכל להקריא באוזנייך אחר כך,

אז מה שווה הכתיבה הזאת בכלל?!

מה פתאום?! מה זה צריך להיות?!

איך יכול להיות שאני מספידה אותך עכשיו?

אני צעירה, את צעירה, אנחנו שתינו ילדות שמדברות כל יום בטלפון ומרכלות על כולם.

אנחנו אנחנו. אני אני כי את את ואם את לא פה מה נשאר ממני??? אני לא יודעת מי אניבלעדייך.

למי אני אספר כל פסיק של משהו שטותי שקרה לי?! נכון יש חברים וחברות וחברות טובות מאוד כמו שלך יש בשפע... אבל אני ואת... אני ואת יושבות ומדברות גם על החיים של החברותשלנו.

והאהבה שלך אמא

אין כמו האהבה שלך

אהבה ללא תנאים וללא סוף.

אין לך תחליף אמא שלי...

אין אדם בעולם ולא יהיה אדם בעולם

שקוראת כל מילה שאני כותבת

שותה כל סיפור שאני מספרת

עפה עלי ביחד איתי כי אין שחצנות עם אמא,

זאת גאווה משותפת, יש לנו אינטרס משותף שאני אצליח ואפרח ואשגשג בכל מה שאני עושה,

להגשים חלום זה גם להגשים לך חלום כי אם הבת שלך מגשימה חלום זאת הגשמת חלום שלך,

אנחנו ביחד בחיים האלה אמא. כמה רחוק שלא אגיע, תמיד אני הכי קרובה אליך, כמו מחזיקה לך את היד ואומרת: "אמא תראי, אמא תראי"

ואת תמיד רואה. את תמיד רואה אותי.

תודה אמא על מי שאת ואיך שאת.

אישה השראה. השראה לחוויית חיים כיפית, קלילה, נעימה: מהארוחות בוקר המושקעות לעצמך ועד ההתחברות לאדם הכי מצחיק/מעניין בחדר שיעביר את הזמן של האירוע, יהיה אשר יהיה, על הצד הכי זורם שיכול להיות.

אמא, בחודשים האחרונים עברנו את ואני מסע ריפוי... העזת להעמיק בנבכי הנפש ועולמות הרוח,

השיחות איתך ריגשו אותי, לימדו אותי וחיזקו אותי.

זכיתי ללוות אותך מקרוב,

צעד צעד, עד פעימת ליבך האחרונה.

תודה שאפשרת לי.

אני אוהבת אותך, כואבת נורא את לכתך.

כבר מתגעגעת אליך,

מתה לספר לך כל שטות שנאמרת פה בין אנשים שאת אוהבת.

יודעת שאת איתי ושאת רואה ושומעת הכל.

בואי אמא,

תקראי מה שכתבתי

ותתקני לי שגיאות.

‍

יום בהיר אחד, בלי הכנה מוקדמת, בלי הריון – נולדת לי בת בדמותה של אמא שלי.
סדר העדיפויות מתהפך לנגד עיני ואני מוצאת את עצמי: דואגת, מכבסת, מבשלת – לה.
ישנה על ידה, חושבת עליה - כל לילה שאני הולכת לישון וכל בוקר שאני קמה.
פתאום, שום דבר לא מעניין אותי. אם כמה שעות בודדות – הצלחתי להתעניין במשהו אחר, למשל – בזוגיות שלי, מיד אחר כך אני בתחושת חסך משוגעת: מה איתה? איך היא מרגישה? מה אכלה? מה שתתה? איך היו היציאות? כמה ישנה? כמה שמרה על חיוניות? וכו'
לא מבקרת את זה. רק מתבוננת. זאת תקופה כזאת. וזה יעבור. כשהיא תבריא ותתחזק.  
אמן.

‍

בדיקה
מה היא באה לבדוק בדיוק?
מה תדייק לי בדקדוק?!
תהדק אותי לדיוקן דקיק בדקה?!?!
אני החזקה המצחיקה המתוקה
מלאת התשוקה
אצטמק לקראת בדיקה?!
"טו" - יריקה!
אני אש! להבה!!
כולי אנרגיית אהבה
מחוברת מסודרת
ברגש, במחשבה
אני הכי טובה לי והכי קרובה אליי
ואף בדיקה לא תרחיק אותי ממני בחיי,
אבוא כי צריך...
שתבדוק, שתעריך...
רק שלא תיבהל ותתבלבל מלקוחה שלווה,
מאושרת, בריאה ומלאת נחת...
מרוב ביטחון אני עלולה בעצמי
לדחף לה מדחום לתוך התחת (;

‍