תפרתי את עצמי 

אֵלַיִךְ 

באדיקות

הכנסתי 

והוצאתי 

את המחט

במרווחים של מילימטר,

‍

תפרתי 

ותפרתי 

ותפרתי 

לאורך כל הגוף

וידעתי

כל הדרך

שאצטרך 

בסוף 

לפרום.

‍

רהיט אחר רהיט

ארגז אחרי ארגז,

אני מפנה את הדירה -

מהלב שלי.

‍

בכפר

על קצה הר

ירוק באיטליה,

באוויר הפתוח

ברוח

המלטפת

את העצים, הפרחים

את עלי השיחים,

מתוך

בית אבן פסטורלי –

יוצאת אישה עייפה

לזרוק את הזבל.

‍

וזה יום שלם

שזכרתי היטב

לשכוח 

לשלוח 

לך

מזל טוב.

‍

כמזון לגוף

כך חוויה לנפש -

מה שנכנס פנימה

צריך למצוא

את דרכו

החוצה.

אפשר בדיבור,

אפשר בכתיבה,

אפשר בציור, ריקוד, צעקה.

העיקר שיצא.

אם לא יצא

תיווצר סתימה

הסירקולציה תיתקע

חוויות חדשות יתקשו להיכנס

המכל הרגשי יתמלא עד אפס מקום

ונתפוצץ.

או גרוע מזה -

נמשיך לחיות

ככה.

‍

אם 

בחירת מילים

וסידורן

באופן 

מסוים

מאוד,

גורמת לי

נחת רוח- 

‍

אפשר להירגע.

‍

אם אפתח

את כל הערוצים סביב,

יסגרו כל הערוצים שלי.

אז יסלח לי אדון ראש הממשלה

שאני לא מתנגדת או תומכת,

יסלחו לי הכועסים

מכאן או מכאן

שאני לא מצטרפת לסערה.

צריכה

רגע של שקט

מרחב

ריכוז

כדי לצאת אל העולם

דרך הערוצים שלי.

‍

אם ציפור שיר תתעופף                                                                                                   

תתיישב לָךְ על הכתף

תבהיר בציוצים          

שנגמרו התירוצים,

זה הזמן שלך לפרוש כנפיים.

‍

אם דג זהב שחה

ישירות אל חַכָּתְךָ

מצויד בתרשים

עם הדרך להגשים,

זה הזמן שלך לקפוץ למים.

‍

מה תאמרי? איך תנהג?

לא יבינו ציפור ודג

כמה קשה זה להתחיל

כשעוד לא פיתחת

עור של פיל.

‍

יש בי צימאון

ששום

דבר

לא

מרווה.

אני

רוצה

לשתות

את העולם כולו

עד שיגמר

עד שכלום

לא יישאר,

ולתקוע גרפס

בריק המוחלט.

‍

רק אל תבוא עכשיו

ותיקח לי ביס גדול מדי מהצלחת

ותנשק אותי בפה מלא

ותפליץ

ותצחק

כאילו זאת בדיחה מוצלחת.

רק אל תבוא עכשיו

ותלטף אותי בפנים עם ידיים לא נקיות

ותשאל איך עבר עליי היום

ולפני שאדבר תיזכר במשהו שרצית לספר

"אבל אחר כך, קודם את".

לא, אתה.

רק אל תבוא עכשיו

ותיכנס למיטה עם בגדים מזיעים

מיום עבודה

ותחלוץ בחדר את הנעליים

שיזרקו בהיסח דעת, בלי סדר

אולי אפילו

הפוכות.

טוב לי ככה

בידיעה הזאת

שתכף, עוד מעט,

אתה בא.

‍

שום דבר

לא משנה לי

כשאתה

‍

רציתי שתדעי, עדי,

מה מצפה לך.

זה  לא נגדך, זה בעדי,

משהו שהתפתח

בי.

זו הבנת המשמעות,

הסכם שלום עם התרבות,

קסם הכנות -  

שיביא לך בקלות

כל מה שתרצי,

כל מה שתדעי.

משך הרגע לא קשור לזמן

השעון האמיתי בהווייתך מכוון,

יתקתק איך שתרצי,

איך שתדעי, עדי.

גם עם מיליון תמרורים

לא הכול יסתמן

בין השורות נמצא לו מצפן,

ידית של דלת, אפילו מפתח,

משהו שבי

התפתח.

‍

פקק תנועה

לבד במכונית

מחשבות נודדות

אל עבר מיני רגעים.

איזה פלא

להתרגש ככה פתאום,

להסמיק, לצחוק

ממשפט שנאמר לי

אי שם ב-2012.

‍

יש הילה
לאנשים שאף פעם
לא פגשתי.

לאלו שרואים על המסך

או על הבמה,
לאלו שמדברים ברדיו
או כותבים משהו שאני קוראת.

יש הילה
למי שהיחסים איתו
חד-סטריים.

מה יקרה להילה שלי
בְּעֵינַיִךְ
כשנדבר בחופשיות?

‍

רוצה שנתאהב?

התאהבתי מספיק, תודה.

רוצה שנשכב?

שכבתי מספיק, תודה.

רוצה שניפרד?

נפרדתי מספיק, תודה.

רוצה שנאהב?

כן.

‍

אני בינתיים אשאר בשלי,

אפיק עונג מהרגעים הקטנים...

מארוחה טובה שהכנתי לי

מסרט שבחרתי

משיחות עם חברות

מצחוקם של ילדים

ממקלחת קרה ביום חם

ממוזיקה מוכרת

משינה עמוקה.

ואתה...

תתאהב בי

בזמנך החופשי.

‍

רק נשימות נשמעות

הידיים שלובות, הרגליים נעות

בטבע דינאמי, זוהר, צבעוני

מתבוננת ונחה מלהיות אני.

בינתיים יורד המחוג.

כשהגוף מוגבל הרגש נסוג

ונע בגבול המטושטש

בין עומק השלווה

לעומק החשש.

יש שותף איתי, זאת החובה

הוא בטווח ראייתי דואג שאשאר קרובה,

גם הוא בעל אופי וסגולות נפלאות,

ישאיר אחריו רק שובל של בועות.

‍

אור בוקע מן השמש,

גם ממך ניתן להסתנוור.

להקשיב איך שהרגש

יודע לדבר

בַּנֹּעַם

וּבַחֹם

של זרועותייך.

מול עיניי אראה אותךשוקעת

ואנחש שאת זורחתבמקום אחר

מי כמוך יודעת

להתרחק כשמתקרר

ולהשאיר אותי

חשוך

מאחורייך.

‍

זה מלחיץ

מפחיד

מעייף

מתיש

מכביד

מסוכן

אומנם

אך עם זאת

זה מרגש

ולכן

אעשה זאת.

‍