ילדה טובה להורים טובים, זאת שדאגה תמיד להראות ציורים מהגן, להכין שיעורי בית בזמן,

לסדר את החדר, להתקלח, לצחצח שיניים, לשכב שעות במיטה בחושך עם עיניים פקוחות כי עכשיו צריך לישון –

תבחר מקצוע שתהיה טובה בו, תבחר מקצוע שתהיה מצוינת בו!

ותעבוד קשה כדי להצליח יותר ויותר ויותר.

היא לא יודעת לעשות אחרת. היא מתוכנתת עד לעומק נימי אישיותה,

כך שגם אם תבין שיש דרך אחרת – למשל ליהנות מהרגע בלי שום אינטרס ייעול כלשהו –

היא תעשה זאת זה הכי טוב שהיא יכולה!!

היא תלך לויפאסנה ותלמד יוגה ותעשה מדיטציה.

תעשה מדיטציה. תעשה מדיטציה. תעשה מדיטציה.

אבל מדיטציה זה לא דבר שעושים.

זה מצב

שקורה

לבד

אם

לא

עושים,

לא

עושים,

לא

עושים.

שששששששש.

שקט. הילדה הטובה נחה.

עד שתתעורר לקולות המרוץ במסלול.  

‍

צומת עמיעד, מחנה את הרכב ליד השער.

קילומטר הליכה עד לעין דביר.

לא הייתי שם, אבל כתוב שנובע ומוצל.

מתחילה ללכת אל ה-לא בטוח.

שלטים מכווינים

ככל שמתקרבת -

צמחייה ודיבורים.

פיסת גן עדן קטנה באמצע שום מקום.

בריכה עגולה, רשת צל מתוחה, ספסלים

ושני ילדים נערים עם אופניים -

מעדכנים שהמים טובים, מטר ועשרים עומק,

ונוסעים.

אני שם לבד.

זה כל מה שרציתי.

מים, שקט, חופש.

כדי להצליח לטייל בסגר בלי לחטוף קנסות

נאלצתי לקבוע עם כל החברים הצפונים שלי מראש

ולתפור מסלולים קטנים / מעיינות

בין כתובת אחת לשנייה

ותמיד להיות מוכנה עם סיפור טוב בכיס (טבילה במקווה למשל, מותר).

הפעם הייתי בין שפר לכפר הנשיא,

לקחתי צידנית עם ירקות, קרש חיתוך,

טחינה וסכין.

טבלתי במעיין להנאתי, עם בגד ים,

(כי אין לדעת אם יגיעו עוד נערים על אופניים)

יצאתי, חתכתי סלט,

ואז הגיע גבר מבוגר.

כובע מצחייה, תיק טיולים, רזה.

אמר שלום בחיוך, שאל על גובה המים,

עניתי ושאלתי אם הוא מהאזור,

אמר לי: "לא"

ובזאת הסתיימה השיחה.

שבנינו.

כי בראש שלי נפתחה שיחה חדשה לגמרי...

האם אני בסיכון עכשיו?

אנחנו שנינו פה קילומטר מהכביש,

לגמרי לבד. טוב, הוא ממש רזה,

יש מצב שאני לוקחת.

הוא בכלל לא מסתכל עלי.

התמקם רחוק, טובל עם הגב אלי,

סתם אדם תם שמטייל.

אין לי מה לפחד.

אוקיי.

מסיימת לאכול את הסלט,

נשכבת על הגב, מניחה ראש על התיק

ונרדמת.

אולי חמש, עשר דקות -

פותחת עיניים, רואה את עצמי בבגד ים

שוכבת על ספסל, גוף חטוב, שיער רטוב,

וגבר זר עדיין במקומו, עומד ומעשן סיגריה.

דבר לא התרחש

מלבד הבהלה שלי -

זה כן מסוכן.

גם אם פיזית הוא לא נורא חזק,

ויש כמה תרגילי הגנה עצמית שאני זוכרת,

אם יש לו אקדח - הלך עלי.

הוא יכוון ויגיד לי לקום ואללה איסטר.

כדאי ללכת. בסדר, חשבתי לעצמי -

אני אתקפל ואחזור לאוטו

ואם הוא פסיכופט אנס רוצח כנראה אגלה זאת

במקודם או במאוחר,

בטח לא ישנה אם אעשה טבילה אחרונה במעיין.

לקחתי אבן ביד למקרה שיתקוף כשאני במים,

טבלתי ויצאתי. עם אבן ביד.

ארזתי הכל, התלבשתי, שמתי את האבן בכיס

ואת הסכין בשלוף מהתיק.

כדי לצאת מהמתחם של המעיין אצטרך לעבור

ממש ליד הפסיכופט אנס רוצח בפוטנציאל,

אז מוטב להיות מוכנה לגרוע ביותר.

אבן בתוך היד שבכיס, סכין קרובה ליד השנייה,

עוברת לידו.

מתרחקת כמה צעדים.

אומרת: "חג שמח"

והולכת

עד האוטו

בשלום.

‍

בגיל יחסית צעיר, סביבות 20 כזה,

רבצתי עם חברות על החוף.

היינו שם די הרבה זמן והיה ממש נעים

וקצת מאסתי בשיחות ורציתי לנוע עם המצב רוח שטות שלי

אז קמתי ונכנסתי למים ויצאתי וציירתי על החול עם הכפות רגליים

ונמתחתי והסתכלתי על אופנוע ים שטס במים.

עקבתי אחריו עם המבט בהתפעלות והתרחקתי מהחברות שלי.

הוא כנראה קלט אותי והתקרב, האט וכיבה את המנוע.

אמרתי לו "איזה כיף לך!"

"רוצה לעלות לסיבוב?"

הוא שאל בחביבות

ואני, שקלטתי שיש פה גם גבר מושך

בנוסף לכלי המטורף הזה שעולה מלא כסף לסיבוב במקומות תיירותיים -

הרגשתי שזכיתי בלוטו ועניתי בהתלהבות:

"ברור שכן!"

הציג את עצמו, לחצנו ידיים, נעים מאוד.

אפילו נתן לי לנהוג בעצמי.

הסברתי שמהירות גבוהה מפחידה אותי ונסעתי בקצב שלי, הוא מאחורי.

לאט לאט העזתי להגביר מהירות וממש נהניתי!

באיזשהו שלב, בעמוקים, הוא כיבה את המנוע.

"ניתן לו לנוח קצת" אמר.

ואז נפל אסימון עצום מהשמיים

וניפץ את בועת התמימות של הבחורה הצעירה והספונטנית.

נבהלתי. אני בלב ים עם גבר זר.

לא אמרתי לחברות כלום.

שום סיכוי שישמעו אותי במרחק כזה.

"אני רוצה לחזור לחוף" אמרתי מיד,

"אוי" הוא הבין גם. "את מפחדת?"

"כן" עניתי בכנות,

"בטח, נחזור, סליחה, לא התכוונתי להפחיד,

גם לא הייתי עושה לך כלום בחיים"

הוא אמר, מבוהל קצת מהסיטואציה בעצמו,

והסיע אותנו לחוף.

יצאנו מהמים,

מוכי הלם,

מוכי היסטוריה.

‍

כשרק התחילה הקורונה הכרתי את רן. שכן קרוב. סיפר לי על מקום ששייך לאבא של חבר שלו. שתי יחידות דיור ומלא שטח פתוח – חצר פנימית ענקית תחת כיפת השמים: חמש דקות הליכה מהדירות שלנו בפלורנטין.

אמרתי לו "אני רוצה לראות"

אמר לי: "בואי"

הלכנו.

ראיתי מלא ג'יפה ומלא פוטנציאל.

אמרתי: "אני רוצה לגור איתך פה"

אמר לי: "בואי".

יום יומיים אחרי, שפכטל וקלסימו כבר עפו באוויר,

הודעתי בקומיוניטי שאני עוזבת

כי מצאתי מקום בחצי מחיר

וקורונה, צריך לחסוך.

רן יודע לעשות הכל – בטון, עץ, אינסטלציה, חשמל ועוד.

אני טובה בלסדר.

אז השתלטתי על המחסן הקטן שיש לנו שם בשטח.

צחצחתי לו את הצורה, הכנסתי ארונות, תליתי מדפים ומיינתי את כל כלי העבודה לרמת הבורג

וכל אותו הזמן – חשבתי על סבא שלי. סבא צורי. היה לו מחסן מופלא:

חוטי ברזל תלויים מגולגלים, קאטרים, פליירים, מזמרות, גרזנים, מסורים –

הכל תלוי / ממוין / לפי תחום ולפי גודל. היה לו הכל.

וכל דבר שהיינו צריכים – הוא עשה ועל הדרך גם דאג להצחיק אותנו.  

בהפקת תיאטרון של סוף י"ב הוא בא איתי לבית הספר לבנות לנו את הבמה,

אני זוכרת איך שאלו אותי חברות מהשכבה אם זה אבא שלי

והופתעו לגלות שהאדם החסון הזה – הוא סבא שלי.

בכפר ידידיה כשהמבוגרים נתקלים בילדים הם שואלים: "של מי את??"

ואני תמיד עניתי בגאווה: "הנכדה של צורי"

ובתגובה הייתי מקבלת: "אהההה" כזה מחויך "תמסרי ד"ש חמה מ..."

אתמול, כשעמדתי לצאת לאימפריהבתהליך

אמא התקשרה

אמרה

שסבא נפטר.

אחרי חודש וחצי בתל אביב,

הירוק של עמק חפר

מאוד מאוד ירוק

המרחבים כל כך רחבים

והמשפחה

שוב ביחד.

סבתא נמרצת וחזקה ותותחית ואהובה שלי

שאני לא יכולה לחבק

ובני דודים מושיטים מרפק למרפק

ומעגל גדול בחצר... כיסאות מרוחקים...

וכשנהיה קר, רוצים להיכנס לאותו סלון

ובכל זאת, מתפצלים.

היום הייתה ההלוויה...

נכנסנו למכוניות ונסענו בשיירה ארוכה

בין רחובות הכפר,

בין עוד ועוד אנשים שיצאו מבתיהם להביע נחמה

עם מסכות על הפנים.

לבית הקברות אסור להיכנס יותר מ17 איש,

רק המשפחה הקרובה והצאצאים של סבא,

מספידים ובוכים

עם מסכות וכפפות

ומשקפיי שמש.

אחרי ההספדים, הרב שניהל את הלוויה הסתכל סביב

על הקהל המצומצם

ושאל אם הנכדים מוכנים לסחוב את הארון,

כמובן שנרתמתי למשימה.

אין לי מושג מה אומרת ההלכה לגבי נשים ונשיאת ארון קבורה,

אבל אם כבר להיות פמיניסטית בלוויה כלשהי – זה לגמרי בלוויה של סבא צורי.

האמת היא, שלסבא צורי לא היה כזה אכפת מבחירות של אנשים אחרים–

"שכל אחד יעשה מה שטוב לו" היה אומר.

אז זה לא ש- הוא היה גאה בי אם היה רואה אותי מסדרת את המחסן בבית החדש

או בונה ספסלים מרפסודות כמוהו, או סוחבת את הארון יחד עם כל הגברים,

הוא פשוט היה מבסוט מזה שאני עושה מה שטוב בעיניי, מה שטוב לי.

ויש משהו... בעבודת כפיים...

שאני לא יודעת

אם

עושה לי טוב

כי מחבר אותי לסבא

או

מחבר אותי לסבא

כי גם לי, כמוהו, זה עושה טוב.

היינו הך, איי גס.

ועכשיו, אני בבית של ההורים...

כולם ישנים, נחמד לי לשבת ולכתוב...

זאת ללא ספק התרפיה העיקרית שלי בחיים האלה.

עושה לעצמי פסיכודרמה קטנה בדמיון,

מקריאה לסבא את מה שכתבתי:

"נו, זה יפה מאוד"

"לפרסם את זה סבא?"

"למה לא?"

למה לא.

‍

נוח על משכבך בשלום

אוהבת אותך ומתגעגעת.

‍

סיפור פורטוגל מתחיל למעשה ביום ההולדת האחרון שלי, יום ההולדת הראשון בלי אימוש. זה היה לפני חודש וקצת, הרגשתי שאני לא מסוגלת "לחגוג" וגם בכלל לא רוצה לשמוח או להעמיד חברים בסיטואציה בה הם צריכים "לשמח" אותי, או "לנחם" אותי, או אפילו "פשוט להיות איתי" – כי להיות איתי עם כל האמוציות ביום הזה – זה לא דבר פשוט בכלל, זה כל כך מורכב ש - כל פעולה של אדם אחר בהקשר אלי - תמצא עצמה בין מירכאות. אני צריכה להיות לגמרי לבד ביום הזה. החלטתי. ונסעתי לכינרת. כיביתי את הפלאפון לכל ה24 שעות, ו- וואוו. שקט. הקלה.

אף אחד לא חסר לי כי אני באירוע שרק אני מוזמנת אליו. וכל כולי כאן. סאבלט VIP דקה וחצי מהחוף.

המסקנה העיקרית שהגעתי אליה ביום הזה – היא שאני צריכה עוד! עוד זמן עם עצמי, עם הטבע, עם העולם המטאפיזי.

יום אחרי, תכנית גדולה שלנו התנפצה לרסיסים וניקתה לי את היומן עד אמצע אוגוסט. יום אחרי, קניתי כרטיס לליסבון. אחת החברות הכי טובות שלי גרה שם עם בעלה והם כבר הוכתרו לפני שנים להיות הזוג האהוב עלי בעולם, ככה שאין נחיתה רכה יותר מזו, תוסיפו על זה את הכלב שלהם שמתכרבל עליך כמו חתול, כל מה שנותר הוא טו רילקס אנד אנג'וי דה סיטי.

חמישה ימים של פינוק ושיחות אל תוך הלילה ציידו אותי באנרגיה לצאת להרפתקה. כל מה שהיה לי זה לוקיישן בוואטס אפ. שכרתי רכב ונסעתי ללוקיישן שעתיים וחצי מליסבון. בניינים ורמזורים הוחלפו במרחבים ירוקים ענקיים, מוזיקה פול ווליום בבלוטוס של הרכב, כבישים רחבים, ריקים, מזכירים לי שאני בעצם ציפור דרור שעפה על כנפיי המכונית ולא אוגר על גלגל כמו שהפקקים בארץ משלים לפעמים.

חופשיה ומאושרת מורידה לרביעי כשהכבישים הופכים צרים ומתפתלים בין בתים כפריים ותושבים שבוהים מצידיי הדרך, מורידה לשלישי כשמתחלפים בשבילי כורכר בין חורשות, מורידה לשני ומחלישה את המוזיקה כשהבורות בשבילים הולכים וגדלים... עוד פניה אחת ימינה והגעה ליעד... מרימה כתפיים מרוב שצר לאוטו בין העצים, פונה ו... הלוקיישן אכן מדויק.

נפתח הנוף, חבורה של אנשים שמחים, עומדים ומדברים על יד בית אבן שומם באמצע מרחב ירוק עצום. זאת החווה של החבר. יקר מדי בישראל אז הוא פשוט קנה שטח בפורטוגל ובנה בו בית. והאנשים הם כולם שכנים שגרים בחוות שלהם קילומטר שניים לכל כיוון. כולם שמחו לראות אותי באנגלית ובמבטאים שונים, כאילו רצה השמועה בקיבוץ הגלויות הפורטוגלי על חברה שמגיעה לביקור. מיד הוזמנתי ל17 אירועים שונים שמתרחשים בשבוע הקרוב, מטקס קקאו ועד מרתון סרטים קצרים של אמני האיזור. אשכרה יש שם קהילה! מאוד גדולה! וממש חמודה! מלא אנשים מרחבי העולם, שעזבו את החיים הרגילים שלהם, לרוב בגלל הקורונה, ומצאו מקום שאפשר לחיות בו בטבע, עם אנשים, בלי מסכות. לכל אחד / זוג / משפחה, יש שטח משלו עם באר מים משלו, ובית עתיק שמשתפץ אט אט. אף אחד לא ממהר לשום מקום. ומלא קבוצות וואטס אפ גועשות עם אירועים ומסיבות וחוגים וסדנאות – רק לבוא להתערבב... ולא להיבלע, כי וואלה אביב גפן אמר וגם אריק אינשטיין הסכים, ועם כמה שאני אוהבת אנשים וכמה שבני אדם מעניינים אותי, טסתי בעיקר לפגוש אותי. אז בתנועה מחושבת, השתדלתי ליהנות גם מהקהילה וגם משיטוטים עצמאיים וזה קרה באגם יחסית רחוק, שהגעתי עם האוטו עד קו המים והייתי לגמרי לבד, שהבנתי היכן בדיוק יהיה מקומי בהמשך הטיול.

אף נפש חיה לא הייתה סביבי, ברדיוס של אמת מידה שהייתי ממש שמחה לפרט אם היה לי חוש לדברים האלה, פיסת צל מתחת עץ, חם פצצות, המים נראים מדהיםםם – ואני לא יודעת אם אפשר להיכנס. זה היה מגוחך. אני יכולה פשוט להתפשט ולשחות, אבל... אולי זה לא סתם שאין שם בכלל אנשים? אולי זה אגם מזוהם? אולי יש עלוקות? אולי זה אגם עם אגדה על מפצלת בקרקעית ששולחת זרוע ומטביעה כל אישה שמעזה להיכנס? אולי לכל אגדה יש איזשהו בסיס מציאותי?

גוגל לא אמר כלום... ואין שלט שאסור... אז החלטתי לאזור אומץ ולהיכנס למים!

זה היה כיף!!! צחקתי בקול! מים נהדרים ונעימים ומסביב אופק ירוק כחול אינסופי! תענוג!

ואז בבת אחת, כל הפחדים חוזרים ואני מחליטה לצאת... מנערת את הראש מטה ומעלה לייבש את השיער ואז רואה שעל כפות הרגליים שלי יש מלא משהויים ספק חיים ספק צמחים, מאוד קטנים, ורודים, צורה מחשידה של תולעת אבל אולי עלים ואני מיד נבהלת אז לוקחת את החולצה שלי ומתחילה לנקות את הרגליים בהיסטריה, בין כל האצבעות, ורק אז מגיעה ההברקה – לשפוך עליהם מים מהבקבוק והכל יורד, הדבר הזה לא נדבק- שזה חדשות טובות, אבל עכשיו החולצה שלי מלאה בכאלה וזה חדשות רעות כי אין לי משהו אחר ללבוש.

בפיסת הצל הקטנה, תחת העץ מול האגם, ניקיתי מהחולצה תולעת אחר תולעת ועדיין לא הבנתי אם זה חי או צומח. אבל החלטתי בנקודה הזאת (!!) שמציתי את הטבע הקסום ואת חווית האאוט-דור, ואני בשלה לצלול לחוויית האינדור...

לכן, נרשמתי לסדנת מחול ואימפרוביזציה של שלושה ימים אצל מלין המהממת!

מלין היא צרפתיה, בת 49, רקדנית, אשת רוח ומים ואדמה ואש. מטפלת, פרפורמרית, מחוברת לעצמה ולחיים ולעיניים של כל מי שמישיר מבט.

הבחירה לבוא אליה לריטריט הייתה אולי החשובה ביותר בטיול הזה! חמש משתתפות, כל אחת מארץ אחרת: אירלנד, פורטוגל, צרפת, איטליה, ואנוכי מכנען. מופלאות אחת אחת. בנות אותו גיל מס או מנוס, הכי שונות והכי דומות כי לא דומות לשום דבר שפגשנו קודם. כל אחת יותר הפתיעה בכמה רחוק אפשר לצאת מהקופסא. ויחד רקדנו והזענו ובכינו וצחקנו והרגשנו, כמו שמלין אמרה: סול מיטינג. כמה דברים היו צריכים לקרות בשביל שכל אחת מהנשמות תגיע למקום הספציפי בזמן הספציפי ואני מודה לתולעיםעלים שבעטו אותי להחלטה המעולה הזאת. שלושה ימים של התמסרות טוטאלית לכאן ועכשיו, פלאפון סגור (שזה עיקר המתכון לשלווה) ובמה לגוף!!

יווו איזה כיף זה קונטקט ובוטו דאנס ואימפרו, הסטודיו שלה גרם לי לרצות לחפש לי כזה סוג של חוג בארץ שימתח וינער ויפרק ויחבר לי ת'גוף או לחילופין- לעבור לגור שם, להתערבב כהוגן ולהנחות פסיכודרמה באנגלית פור דה רסט אוף מיי לייף.

בכל אופן, אלו היו שלושה ימים שלא אשכח.

משהו התייצב שם מבפנים. כשחזרתי לדורוני בליסבון, היא ראתה אותי אחרת.

נפרדתי מהחווה והשכנים המתוקים, עצרתי בדרך בנקודות תצפית אקראיות, מפעימות.

עשיתי עעעעוד בדיקת קורונה (על זה הלך רוב הכסף תכלס) ותכף עולה על טיסה חזרה.

‍

הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות לעצמי – קמינו דה סנטיאגו. מסע מושלם לצאת אליו לבד כי יש כל כך הרבה אנשים מכל העולם, שבאים לבד ואז נוצר מלא ביחד מרגש ומפתיע ומשמעותי. מספיק ללכת לצד מישהו בשביל, לשאול מאיפה ולמה החליט לעשות את הקמינו, כדי לשמוע סיפור חיים מרתק תוך כדי הליכה במרחבים אינסופיים של ירוק וכחול. הסקרנות, העומק ופתיחות הלב של האנשים ההולכים בקמינו... אפשרו לי לספר שוב ושוב על השנתיים האחרונות שלי... על המוות של אמא, על ההיריון שלא התפתח, על הפרידה. כל המטען הרגשי הכבד הזה קיבל עוד אוויר, השתחרר ממני החוצה, גרם לי להרגיש ליטרלי קלה יותר מיום ליום... נשבעת שחזרתי כמו נוצה.

ובכל ערב, האנשים שפוגשים על השביל – מגיעים בד"כ לאותה העיירה ואז יושבים יחד לאכול, לשתות יין, לצחוק, להתפרק ואם רוצים אז גם להתערבב כמו טינאייג'רים (לא הרגשתי ככה מחוזרת מאז הטיול של תגלית!)

אבל, בכל רגע נתון, אם עולה רצון לשקט וללבד – אין שום בעיה; השבילים ארוכים, ויש מבחר גדול של מקומות לעצור בהם. וכמו בחיים – הכל עניין של תקשורת: איך אני מזהה את הצורך שלי ומבטאה אותו לסובבים בצורה כזאת שתתקבל באהבה. פגשתי אנשים שהלכו עם אנשים אחרים כמעט כל יום ולא היה להם נעים להגיד שהם רוצים ללכת לבד, או עם אחרים.. מצאתי את עצמי מנחה גם דינאמיקה קבוצתית וגם סשן דמיון מודרך של פסיכודרמה.

אין זה פשוט חזק ממני.

בחמישה ימים האחרונים, כבר ממש כאבו לי כפות הרגליים (לא חכם ללכת עם ברפוט 600 ק"מ) והחלטתי לעבור לאופניים. שכרתי אופניים באחת העיירות, וסיכמתי עם המוכר שיאסוף אותם מסנטיאגו (סוף השביל) בתאריך מסוים.

הרכיבה בטבע, בין עצים ירוקים יפים צפופים, השקט והלבד...

הציפו בי את אמא - במלוא הדרה!!

היא הייתה רוכבת מלא באופניים...

אז דמיינתי אותה לידי

רוכבת איתי

נהנית מהנופים

מחייכת, שמחה

נתתי לגעגוע העצום

פשוט לעלות

לשטוף אותי

ולבכות ולבכות ולבכות...

ברדיוס של קילומטרים מציוויליזציה

בצפון ספרד, באמצע היום...

פידלתי ובכיתי, פידלתי ובכיתי

רגשות צריכים מקום.

נסעתי ונתתי מלא מקום לרגשות שלי

וחזרתי...

עם מקום חדש, לרגשות של אחרים.

‍

כשהייתי בתיכון עשיתי בייביסיטר לשני אחים בני 4 ו5.

הגן שלהם היה בחלק הכי גבוה של המושב

והבית שלהם בקצה הכי רחוק ונמוך של המושב,

אז כשלקחתי אותם מהגן כל יום - הדרך איתם לביתם הייתה ירידה ארוכה ארוכה.

קיץ. חם. שני ילדים קטנים. אני עדיין בלי רישיון נהיגה.

רבע שעה הליכה נחוותה כסיוט מייגע.

מצאתי פתרון יצירתי, כייפי ומסוכן - הרכבתי את שניהם על האופניים.

היו לנו בבית אופניים עם כיסא תינוק בסבל, כיסא שהתאים לילד בן חמש,

ולפי ריאות עיניה של בת 15 - גם לשני ילדים.

הגדול היה יושב קודם והקטן עליו.

כל הדרך ירידה, לא צריכה לפדל, רוח מכה בפנים,

כולנו מבסוטים מגיעים לבית הנעים והממוזג תוך 3 דקות.

יום אחד היה חסר אוויר בגלגל, הגדלתי ראש ונסעתי לפני לנפח.

הגעתי לגן, אספתי את החמודים, העלתי אותם על הכיסא והתחלנו לנסוע...

שרתי את השיר של אביב גפן "עיגולים שחורים במקום עיניים...רואים עליך... שלא ישנת..."

המשפט: "אמרת שאת רוצה לברוח... כדי לשכוח ת'עיר הזאת" הסתיים בפיצוץ.

אני מרוחה על הכביש.

הילדים בוכים.

תמונה הבאה בית חולים.

כולם בסדר, אחד הילדים שבר את הרגל. התפוצץ הגלגל של האופניים.

מסתבר שהתקשרתי לאמא שלי מיד אחרי אבל אני לא זוכרת.

דפקתי את הראש, זעזוע מח קל. (לא בטוחה אם זה אכן מה שקרה

או שמרוב בושה נאחזתי בהגדרת פגיעה כלשהי כדי להרגיש גם קורבן).

בכל אופן, שחררו אותי מבית החולים אחרי לילה אחד.

לילד הגדול שמו גבס לחודשיים או שלושה, הקטן רק השתפשף קלות.

כמובן שהוריי הילדים לא המשיכו להעסיק אותי כבייביסיטר, ומאוד כעסו.

אני רציתי לעבור בית.

להעלם.

שאף אחד לא יראה את הפרצוף שלי במושב יותר לעולם.

המזל הגדול שלי בחיים האלה הוא שההורים שלי הם אלופי כל העולמות,

הם עשו לי שיחה ושכנעו אותי: לא רק לא להעלם, להפך- לבוא בהתנדבות,

כמה שיותר ולשחק עם הילד שיושב עם גבס בבית.

פשוט לבוא.

ולשחק איתו פלייסטיישן.

עוד יום ועוד יום ועוד יום.

כל פעם שעה - שעתיים לפחות.

עשיתי את זה.

ועם כל הבושה בלהיכנס לבית שלהם ולהגיד שלום לבני המשפחה הכועסים,

הילד שמח שאני באה לשחק איתו - כמו אומר לי "אני סולח לך" כל פעם מחדש.

כי הוא ילד, מה הוא מבין בלנטור טינה?

היום כשאני חושבת על זה, אני נגנבת.

איזה שיעור.

לעשות טעות איומה, להתפדח, להתבייש

ולהסתכל לזה בעיניים.

להתנצל מבלי לקבור את עצמי באשמה.

להיכשל ולא לברוח.

יש מצב שהאירוע הזה חיסן לי את הנפש היטב.

‍

התגייסתי אחרי שנת שירות.

בקמ"ד (קורס מדריכות) לא הרגשתי שונה כי כמעט כולן היו אחרי שנת שירות,

זאת אומרת שנתון 89, זאת אומרת בנות 19 ולא 18.

אחר כך... כשהסתיים הקורס והתפזרנו למדורים ומגמות (כלים שונים בחי"ר),

הרגשתי מ-מ-ש גדולה ליד בנות שהן שנתון 90.

ואחרי שנה בצבא; כשנגעתי בקיר הפכתי דיסקית וצרור מפתחות שמן היה קשור על השרוך שתלוי עם שאקל על מכנס ה-ב' מוכתם בגריז שלי...

הגיעה קצינה חדשה. מתותחנים.
קצינה. חדשה. מתותחנים.
צעירה
ממני
בגיל
בחודשיים.
מה היה הסיכוי שלה לפקד עלי במשהו????
גדול מאוד.
זה צבא.
אבל בסך הכל אין לי כוונות רעות, וגם לה לא, אז לא עשינו זו לזו חיים קשים כמו בהרבה סיפורי צבא שאני שומעת, אבל היה בהחלט מעניין:
ציווי, סירוב, ריב, צעקות, עונשים, התחצפויות, שיחות שולם וחוזר חלילה.
השיא שהוא השפל בעצם - היה לתת לי שבת.
השבת הראשונה שהיא נתנה לי הייתה כי חיברתי מצלמה למחשב במשרד (כדי לשים תמונות של הסגל בדסקטופ בסה"כ).
השבת השנייה הייתה כי רקדתי על מגדל גיל עם דורוני (שווה את זה)
והשבת השלישית...
הוווו... השבת השלישית...
השבת בה הרכזת מהשנת שירות התחתנה וממש רציתי לצאת ולחגוג עם כל חבריי מהגרעין והקומונה.
הקצינה הצעירה ידעה היטב מהשבת הזאת...
ואני לא הייתי מוכנה שיקחו לי את השבת הזאת בעד שום הון שבעולם!!!!
אבל הנה מה שקרה:
בתקה שלי (שזה אומר בת קמ"ד, יעני חברת קורס, יעני אחות בלב בדם ובריאות) יצאה בעצמה לקצונה. עכשיו כמה שהבירוקרטיה נוראית בישראל, בצה"ל - היא בלתי.
אז מפה לשם נוצר מצב, שחברתי אחותי יקירתי ככומתתי - משרתת בבה"ד 1 וצריכה דחוף גלולות אבל לא יכולה לקבל מאיפה שנמצאת כי נשאר לה מרשם אחרון במרפאה של ביסל"ח.
אין לה אפשרות להגיע לביסל"ח.
אני כמובן עוד הייתי שם והבטחתי לעזור לה.
"עלי!" אמרתי לה בטלפון.
ויצאתי למשימה.
הלכתי למרפאה, מסרספת עם הצרור מפתחות השמן שלי.
ישב שם חייל. עייף מחיילות שמבקשות.
ביקשתי שיראה בקלסר-מרשמי-גלולות מרשם של החברה
ושיביא לי בשבילה גלולות.
אמר לי: "לא יכול"
אמרתי: "למה"
אמר לי: "האחראית לא פה, רק היא יכולה לתת"
אמרתי: "מי זאת"
אמר לי.
אמרתי: "אהה סבבה, אחות. אתקשר אליה"
הוצאתי את המירס מהכיס
שמתי על שקט
הצמדתי לאוזן
אמרתי לאף אחת: "מה קורה נשמה?! שומעת?? אני במרפאה...צריכה גלולות בשביל חברה, יש לה מרשם! כן! כן.. כן, אוקיי מעולה, תודה.
- היא מסכימה."
נתן לי את הגלולות.
בסופ"ש הגיעו ליעדן, המשימה בוצעה בהצלחה. נתתי לעצמי צל"ש.
בראשון שאחרי, תחילת השבוע שבסופו החתונה...
אני מתקרבת למגורים,
הקצינה הצעירה צצה מרחוק...
מתקרבת אלי... אני מבינה שיש לה בשורות... מתחיל לדפוק לי הלב...
מתקרבת אליה...
מבטי חושש... שואל...
מבטה יודע ומתנשא...
אני: "דברי"
היא: "עלו עליך"
אני: (בבוז) "אוי נו מה כבר עשיתי?!"
היא: "שיקרת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
אני: (בבושת פנים) "סליחה..." (מורידה את הצל"ש)
היא: "בסדר. יש לך שבת."
אני: "לאאאאאא" (מרגישה הבכי בבטן)
היא: (עומדת מולי, שותקת)
אני: (מאדימה, מחזיקה את הבכי)
היא: (מסתכלת עלי)
אני: (עדיין מחזיקה, מרגישה אותו עולה בגרון וחוסם לי את כל המילים)
היא: (בטון שקט...) "אני זוכרת שיש לך חתונה. את תקחי את האוטובוס האחרון בשישי. תמצאי דרך לחזור למסדר בוקר של יום ראשון. ואני לא יודעת מזה."
- הלכה
אני: (בהלם. בהקלה. באושר. רצה אליה ומחבקת אותה מאחורה).
היא: (מצחקקת במבוכה) "אוקיי שי, זה מספיק."

‍

איך אני אוהבת לנהוג. היו לי שלוש מכוניות עד עכשיו, ואצלנו במשפחה ממציאים להם שמות, יש את "משרד הפניב" עליו ממונה ניב אחי הגדול, הוא נותן שם למכונית, בעל/ת הרכב חייבים להסכים וכל השאר מפרגנים. זה החוק. למכונית של אבא שלי קוראים: נבר-בורד-נהימות-חממי. למכונית של אמא שלי קוראים: מהממית-פעלתנית-נציגת-הכבישים. שתבינו ככה את הראש.
למכונית הראשונה שלי קראו: פשושית-נקטרינה-דרך-המלכה. (כינוי: פשושית). יש לה מקום חם בלב שלי ותמיד יהיה. עברנו הרבה יחד.
המכונית השנייה הגיעה אלי מאמא, אז למרות שהיא הייתה אדומה יפהפייה אף פעם לא הרגשתי שהיא ממש ממש שלי. קראו לה: קיצוש-קדמת-ימימה. גם לא כ"כ התחברתי לשם, וכאמור, אין שינויים במשרד הפניב, אז קראתי לה קיצוש ועטפתי את ההגה שלה בורוד והיא ללא ספק החמיאה לי. עד שערב אחד היא כמעט הרגה אותי.
חזרתי מירושלים לבית בעמק חפר, אחרי קבוצת פסיכודרמה ובמקרה (או שלא במקרה) ישבתי לאכול פיצה עם חבר לפני הנסיעה (זה קרה אולי פעם אחת בשנה שלמה וזו הייתה הפעם הזו), וכשנסענו שנינו לכיוון היציאה מהעיר, כל אחד במכונית שלו, הוא סימן לי לעצור בצד ואמר שיש רעש מהמכונית. הסתכל ולא ראה שום דבר חריג. אמר לי להמשיך לנסוע עם חלון פתוח ובלי מוזיקה – כדי שאם יהיה שוב רעש אשמע מיד ואעצור בצד.
במנהרה בקסטל, שמעתי רעש ובדיוק כשפניתי למובלעת כזו במנהרה – קיצוש נכבתה, שבקה ומשאית חלפה על פנינו בספיד. פחד אלוהים. 1:00 בלילה. אני במנהרה בקסטל. קיצוש לא מגיבה. נקרעה הרצועה של האלטרנטור.

השארתי אותה לגרר ונסעתי הביתה עם החבר שבעצם הציל אותי.
הבנתי שאני וקיצוש צריכות להיפרד. למרות שהיא אדומה. עם הגה ורוד.

החיפוש אחר האהבה הבאה שלי היה מאוד מרגש. התקציב היה מוגבל אך גם מאפשר. חיפשתי ביד2 במשך שעות – מכונית תכלת, ורודה או צהובה. שום דבר טוב לא יצא מזה. כי בכל זאת התייעצתי עם זכרים ועוד כל מיני פרמטרים משעממים נכנסו לשיקול. נסעתי לצומת גלילות שהתגלה כלונה פארק של מכוניות ואנשי מכירות.

אחרי מלא חיפושים ושיחות טלפון והסתובבויות מייגעות – ראיתי שוקולד.

ש ו ק ו ל ד.

רנו קליאו חומה. מ ה מ מ ת ! נכנסתי אליה והרגשתי מחוברת לאדמה, לשורשים, לעץ קקאו. נמסתי כמו פונדו חם על נקטרינה רעננה. כששמעתי שיש כמוה בארץ רק עשרים ומשהו דגמים בודדים - ידעתי שזה זה. אז שיחקתי אותה קצת מתעניינת ברנו קליאו בצבעים אחרים בגלל שנה או מחיר או מערכת שמע... כדי שאף אחד מה"שותפים" להחלטה לא יחשוב שאני בוחרת בחיפזון בגלל צבע. אבל חזרתי אליה מאוד מהר. היו לה גם נתונים באמת מרשימים – כולה 22 אלף ק' בשלוש שנים. חמודה שלי, חיכתה לי בסבלנות. הפעם הייתי חייבת להיות חלק מבחירת השם שלה, ושלחתי למשרד הפניב דרישות מאוד ברורות. אחרי כמה החלטות וערעורים שמלפנים לשורת הדין, נקבע השם: קלריס-אדמת-שוקולית. או בקיצור: שוקולית. אני ושוקולית חורשות יחד את הארץ.... לא רוצה הגיד לכם כמה הקלימוטראז' עלה בעשרה חודשים בעיקר כי אני לא זוכרת עכשיו. אבל אנחנו רק בתחילת הדרך. טפו טפו טפו... אני רואה איתה עוד שנתיים וחצי לפחות.

‍

הוא סיפר לי על האבהות שלו ועל הילדים שלו

אני סיפרתי לו על העבודה שלי ועל היצירה שלי

הוא הרגיש איך מגרד לו בפער הזה שלו מהגשמה עצמית

אני הרגשתי איך מגרד לי בפער הזה שלי מהורות

הוא חזר הביתה ופתח מגירות עם טקסטים שכתב

אני חזרתי הביתה ופתחתי אפליקציות

הוא קרא שירים שלו ומדי פעם נעצר על אחד וקרא אותו שוב. ושוב

אני החלקתי תמונות ומדי פעם ראיתי פנים שעוררו בי תקווה

הוא נרדם בכמיהה

אני נרדמתי בכמיהה

הוא קם מוקדם בבוקר, משהו כמו 5:30 6:00, אירגן את הילדים, לקח אותם למסגרות ונסע לעבודה שהיא בתכלס יצירה מאוד גדולה של מישהו אחר.

אני קמתי מאוחר, משהו כמו 10:00 10:30, חתכתי לי סלט חמישה צבעים, התיישבתי על המחשב, שלחתי הודעות למתעניינים החדשים של ההרצאה מחר בשמונה בערב בזום על "איך לפתוח קבוצת פסיכודרמה מאפס", קבעתי עם נועה פגישת סגירת לו"ז הריטריט של היוגה והפסיכודרמה, שלחתי את הספר החדש שכתבתי "פסיכודרמה היום" (!!!) לעריכה, כתבתי את הפוסט הזה, שלחתי לו שיקרא.

הוא שלח לי תמונה עם הילדה שלו עליו וכתב:

"איזה מסגרות תגידי?! קצת צינון ואני משועבד לבית."

אני עשיתי זום על הפנים המתוקות שמתפנקות על אבא

הוא לחץ על הלינק של הריטריט יוגה ופסיכודרמה במדבר

אני נשמתי עמוק והרגשתי איך מגיע היום בו הילד שלי מתפנק עליי

הוא נשם עמוק, העתיק את הלינק, שלח לאשתו וכתב: "מה את אומרת?"

‍

אחי הקטן מתחתן

ואני הכי מאושרת בשבילו בעולם.

אחי הקטן מתחתן

ואני מכירה היטב את השוני בחיים שלנו.

אחי הקטן מתחתן

ואני ממש בטוב עם החיים שלי.

אחי הקטן מתחתן

ואני יודעת שהדודות קצת מוטרדות מזה שאני עדיין לא.

אחי הקטן מתחתן

ואני פוגשת צער בעיניים של הסמול-טוק התורן.

אחי הקטן מתחתן

וברור לי שהעיניים שמולי הם מראה לרגשות שלי.

אחי הקטן מתחתן

וזה גם מצער אותי עלי.

אחי הקטן מתחתן

ואני מחבקת את הצער שלי.

אחי הקטן מתחתן

ואני עצובה וכועסת כמו ילד קטן שהפסיד בתחרות.

אחי הקטן מתחתן

ואני מרימה ידיים, נכנעת בריש גלי לגל הרגשות שמציפות בי החברה והתרבות וההעברות הבין דוריות ושייקספיר והתנ"ך וההיררכיה הבבונית!

אחי הקטן מתחתן

ואני משחררת טקסט שישחרר אותי מכל מה שחושבים ולא מדברים עליו מאז שהוא התארס.

אחי הקטן מתחתן

ואני מתחברת לרגשות

מבטאת את הרגשות

ומתנקה

מכל

הרגשות

המיותרים.

אחי הקטן מתחתן

ואני באה להרים.

‍