ראפ הורמונלי
היום אני יודעת
מרגישה לא משתגעת
מודעת ללופ החודשי האישי שלי
קובעת ת'לו"ז לפי הקצב הרגשי שלי
למשל בביוץ
אם נצא למסיבה יהיה פיצוץ
בוא לסטוץ
לא תטעם לא תדע שלא חמוץ
בלי תירוץ
אני עכשיו בפסגת הניצנוץ
נו תרוץ
אחרי זה בא כיווץ
קצת לחוץ
כשמבייצת
נוצצת
חוצצת
בין העיקר לתפל
חולצת כל מה שאפל
קופצת על מה שנופל
ומרימה
אני מדהימה
אל תיקח את זה אישית
איך פתאום אני נשית
לא עושה עניין משיט
מוכנה לצרף שלישית
משתנה עם הזרימה
נו תרים ת'לסת
כשלא מופרת נקנסת
הרחם מתבאסת
אני כולי מתכנסת
לא מפויסת, נרמסת, כועסת,
עד שהוסת תווסת את
כל המערכת
במאוחר או במוקדם
כמו ענן של גשם תשטוף הכל בדם
בחוץ הסערה
בפנים במאורה
מדליקה לי מדורה
הדוב נרדם
זה לא רע ולא נורא לי
מצב רוח הורמונלי
זה נורמלי
עד שבא לי
לעשות על זה ראפ
ארבע עונות לאישה -
בכל חודש מחדש.
איך היא מרגישה:
תלוי במזג המגרש -
הפנימי רק שלה היא יכולה
לחפש בקלפים, בכוכבים
המפה נמצאת אצלה
אז בואי נעקוב
במקום לסחוב ת'סוב סוב סוב
תסתכלי בפנים
תספרי ימים
תכירי את הדוב
הוא לא נורא כשמתעורר ב
PMS
אין לו ברירה - רק לשחרר את כל הפאקינג סטרס
אל תשימי לו ברקס,
אפשר לראות ולהאט
נכון הוא קיצוני אבל גם כל כולו אמת
זו העת להתלהט להתביית להתעמת
הצפרדעים שנבלעו מבקשות עכשיו לצאת
זה לא רע ולא נורא לי
מצב רוח הורמונלי
זה נורמלי
עד שבא לי
לעשות על זה ראפ
מתחדשת, מתגמשת, מבקשת
מתוכי לשים לב אלי
בין אם בכאב ובין אם ב"היי"
הטבע שלי דינאמי
יש בי סאפ יש בי צונמי
תן לי יד
אתה לא לבד
אני רק לומדת מאמי
לתעל נכון הורמונים
אתה חושב שאתה לא כמוני
אין לך דם אבל אתה גם
יכול לזכות באסימונים
אם תשים לב לעונות הפנימיות שבך
הן משתנות, לא רק תלויות
במה שחיצוני לך
זה סייקל מחזורי טבעי –
אפשר לצפות
גם העץ משיל עליו בסתיו
מותר להרפות
לא ללכת בין טיפות
להתרווח על ספות
להתפרק
להתחבר
לדבר
למרות שאין לך
פות
צבא ההגנה לתודעה
התודעה שלנו מותקפת מכל החזיתות
כבר חדרו אליה מחבלים וצילקו אותה בזוועות
הנזק בלתי נמנע וספק אם הפיך
אבל צבא הגנה לתודעה לא יכול לתת לזה להמשיך
הוא צריך
להציב גבולות גזרה
לבחון מה נכון שיכנס ומה יותר מדי רע
התודעה האישית כל כך יקרה
אם ניתן לה להזדעזע עוד ועוד ועוד ועוד
לא נצליח לישון, לא נצליח לעמוד
אף אחד בעולם לא יכול לשמור על התודעה שלנו חוץ מעצמינו
זהו צו השעה
להתגייסות מלאה
של צבא ההגנה לתודעה
חיל הצנזור רשאי
לכבות טלוויזיה
לצאת מהסלון
להגביל זמן גלישה
לסגור את העיתון
להגיד לא!! לחבר שרוצה לתאר
מה ראה בסרטון
חיל האוורור רשאי
לקחת הפוגה
לצאת להפסקה
ליצור, לתרום, להתנדב
להניח יד על הלב
ולנשום עמוק
לפרוק
לשחרר את האשמה
כי לא בידינו ההשלכות של המלחמה
ואם התודעה שלנו תישבר
מה יישאר?
חייל האישרור רשאי
להוציא אישור רשמי פנימי – להתרווח
להתמלא כוחות כדי שנוכל לעזור, לחזק לשמח
להסביר שצבא ההגנה לתודעה לא מנתק
הוא מספק
חיבורים
למשאבים
חיוניים
ואם ישמור עלינו בריאים – ננצח
התכנסות חירום
בימים של מלחמה ופחד קיומי
כשהאובדן בכל פינה והעצב תהומי
ונדמה שאין על מה להישען
בטח לא על מי
זה הזמן להתכנסות חירום
של משרד הביטחון העצמי
כל חלקי הנפש מתבקשים לגשת
לגבש את הסנטר
לתפוס את הכאן לתפוס את העכשיו
וללחוץ אנטר
העולם בחוץ זמני עראי אקראי יכול להיות נוראי בשליטת המין הזיכרי
ביטחונן של אחיותינו מתרסק לנגד ענינו
אנחנו לא שוכחות, לא מתרגלות אבל גם לא מתנצלות על קיומינו
מותר לנו לחיות במלוא הדרינו - גם עכשיו
מותר לצאת מהארון
לחשוף עוד כישרון
לעוף על רעיון
להיכנס להיריון
להתבטא במלוא גרון
עד הרגע האחרון
כולל
מותר להשתבלל
מותר להפגין
מותר לעזוב את ישראל
מותר להאמין בכל דבר שמרגיש נכון
להתפלל, להתפלפל, להתגלגל, להתבלבל
ולא להתנצל על חוסר ביטחון
הוא בא והולך כל הזמן
זה בסדר
אנחנו נמצאות כאן בחדר הפנימי
של משרד הביטחון העצמי
בכדי לוודא שאת כולמר אני
רואה
בכדי להזכיר שהחיים יפים זה סרט על הפאקינג שואה
הכל מתחיל ונגמר בתודעה
ואפשר לנצח עליה
להוריד את הווליום של הקול המקטין והנתעב "נו מה את קשורה עכשיו?!"
ולהגביר את הקולות האהובים המרחיבים בעוצמה -
"בואי נשמה, יש לך מלא מקום על הבמה"
מותר להגשים חלום
מותר להשכין שלום
בימים של מלחמה
ארץ של פלאות
בשנים האחרונות הכרתי חומרים
שהם כמו חברים
שמספרים דברים אחרים
ממה שמכרים מדברים ביום יום
כל אחד, מיוחד,
ובדרכו השונה
החזיק לי את היד
ולקח אותי לתוך חלום
ללא שינה.
בזכותם תודעתי הנסתרת
פתחה שעריה
והכניסה
את האגו הגדול
לדמותה של עליסה
כל המחשבות הידועות
והדעות המלאות
אמרו שלום ולהתראות
ונותרתי, כולי:
ארץ של פלאות.
החברה הראשונה, היא גברת פיט
יש לה גוף כזה רזה, פיט
וראש כמו מטריה
והיא גרמה לי להרגיש
כאילו אני בעצמי פטריה
היינו בטבע,
ונשבעת לכם,
לא בהגזמה
כל מה שרציתי זה להתפלש באדמה
הרגשתי חיה,
רציתי לנתר
לטפס על עץ, כמו פנתר
וזה היה כל כך כיף כי המרחב איפשר
אז גם שאגתי וגם נשכתי חבר.
והבגדים הרגישו מיותרים אז הורדתי
לא בקטע מיני פשוט התפשטתי
והגשם שירד פתאום רק הוסיף
לחופש החייתי המטריף,
ובפעם אחרת עם ה-משרום...
זאת הייתה חוויה של אינסייד רום
עצמתי עיניים צללתי אל נפשי העירומה
כשקבוצה של חברות מסביב, גם כן, כל אחת בעולמה,
ופשוט ראיתי את כל הילדות שלי לנגד עיניי
עוד ועוד זכרונות צפו מכל ימיי חיי
הפטריות לקחו אותי איתן
למסע בזמן
חיברו בין הילדה הקטנה שהייתי
לאישה שאני עכשיו כאן.
החבר השני..
מאט דיימונד או מרטין דין
או משה דץ
איף יו נאו וואט מין,
עשה לי נעים בכל הגוף
הרגשתי כמו נוזל שיכול לצוף או לעוף
הכל רך כמו עננים של מרשמלו
הכל יפה כמו ציור של מיכאלנג'לו
הייתי במידברן,
זה מושלם אני יודעת
כי המבחר כ"כ גדול אז במי אבחר לגעת?!
איתרתי אחד, שהסתובב לו חופשי
בלי חולצה, חתיך, אמרתי זה לא אישי
אבל אתה אישי...הוא נלכד.
בחן אותי, הבחין במצב,
אמר:
אני שלך מעכשיו ל12 שעות
לקחתי אותו לסיבוב בארץ הפלאות.
חזרתי מהטריפ מאוהבת בעולם, רפויה, מפויסת
שמעתי שיכול להיות דאון אחרי,
אבל במקרה שלי נשארו רק קנקים בלסת,
וחשק צרוב, לחוות את זה שוב.
והחבר השלישי,
שהביאני עד הלום
הפגיש אותי עם לוסי בשמיי היהלום
פרס תחת רגליי שטיח אדום
בלי איפור ובלי נעליים
שיער פזור וברק בעיניים
חיוך בטוח דוך מהלב, הסתכלתי במראה
נדהמתי, כי מעולם לא הבחנתי שאני כזאת נאה
מי זאת הנשמה הזוהרת הזאת שמשתקפת מולי
איזה כיף למי שיחשף למתיקות הזאת השלי
חזה מתוח, גב זקוף,יצאתי לפסטיבל והתחלתי לעוף
מהתרחשות אחת להתרחשות אחרת
באתי, השפעתי, מציתי וטסתי כשמפזרת
עוד ועוד אבקת פיות
מרגישה אינטראקציות, רואה הילות
מבינה אנשים רק מתנועת הגוף וצליל הקול
חושים שלא ידעתי שקיימים
גילו לי כל מיני סודות קסומים,
כאילו נפתחה בי תחושת הרוח
אבל כל החורים בגוף היו סתומים
ולילה שלם שלא הייתי מסוגלת לנוח
או לאכול או לחרבן או להשתין.
טריפ ארוך, שכיבה את הגוף והדליק את הנשמה
ומזכיר לי, מדי פעם...
את הפוטנציטל לזקיפות קומה.
זהו, אלו הן התנסויותיי הראשוניות
והמאוד אישיות
אנא, אל תראו זאת כרשימת המלצות.
שווה לחקור לעומק לפני כל התנסות פסיכדלית
האנשים, המרחב,הסטינג והמצב
הנפשי הם קריטיים.
30% מהנשים
מה??? מה זאת אומרת את בחיים לא...?
אין מצב שזה מה שאמרת,
לא הגיוני שאף פעם לא גמ...
גם לא עם בני הזוג הקודמים?
אפילו לא כשהם יו...
יאוו!
אני לא מאמינה,
זה לא נשמע נחמד!
וכשאת לבד?
גם לא כשאת לבד???
עם עצמך?! בשבילך? לבדך?
לא הא?!
מה... זה לא מחרפן? זה לא משגע?
נשמע כמו...
קפה שחור שמתחמם אבל לא מבעבע
כמו אפצ'י תקוע
כמו בכי שקוע
כמו מחשבה מנקרת
שלא נאמרת.
אני לא מאמינה שאת לא גו... רמת
להר געש שבך לפרוץ
לדבורה שבך לעקוץ
לבת הים שבך לצלול
לחזירה שבך לזלול
לרונלדו שבך
להבקיע גול.
תגידי, ניסית הכול?
בנות, ניסית?
איזה מכשיר מרטיט?
סרטים עם בראד פיט?
שיטת הפייק איט?
אחותי, זה לא אמיתי,
תפשטי על מקורות מידע דרך אתרים
דרך ספרים
תמצאי את מה שיפתח לך את השערים
לעולם שכולו טוב, עולם נעים ומתוק,
שיכול לגרום לך פעם אחת לבכות
ובפעם אחרת לצחוק.
ושלא יהיו כאן אי הבנות, למען מי שרושם,
הפרטנר - הוא לא האשם!
הוא יכול לתרום כמובן, לכאן או לכאן,
אבל כמו שרק בזכות עצמך תגיעי לפורקן,
עצמך – זה גם החוסם, הבולם, המשתיקן.
אחריותה של כל אחת לצאת למלחמה מול עצמה
ולגלות את מה שיגרום לה הגשמה,
ואני לא מגזימה,
אני פשוט חושבת שהנושא הזה צריך להישמע.
אז אם יש פה מישהי, או מישהו בקהל...
שיש להם... חברה שלא גמ...
ר... רצתה לבוא הערב לפואטרי סלאם,
תמסרו לה:
אל תתביישי,
תתעקשי,
גם אם השרירים נתפסים
גם אם תרעישי מבעד לתריסים
מגיע לך להרגיש איך
שלגים של כעס בתוכך
בן רגע נמסים,
תגידו לה שגם אם הוא
מתבלבל ונופל
מתבלבל ונופל,
אצלך זה עניין של ריכוז ומחשבה,
תגידו לה, "תעשי לעצמך טובה,"
תעשי אהבה
עם אינטרס
בלי
ללחוץ
על הברקס.
לא התכוונתי
אבל נסחפתי לשיעור סקסולוגי
זה לא שיש לי פטיש אידיאולוגי
פשוט יש פה במה
ואוזניים ודממה
וחשבתי שהנושא הזה
צריך להישמע.
משרד הביטחון העצמי
יש אחת
גרה בשכונת
העצמאית
פינת הרפתקנית
בשדרה הראשית איפה שעוברים ואומרים
"זאתי: עושה כל מיני דברים"
יוצאת מכל ההגדרות, הכותרות, המגירות
מג'נגלת בין משרות
אם תשאל ת'חברות שלה – מה מו מי
הן יגידו לך שהיא עובדת
במשרד הביטחון העצמי;
כי רק שם המנכלית, הסמנכלית, מנהלת התפעול,
הגיזברית, המזכירה, ואשת השיווק
הן כולן אותה גברת
באדרת מסחררת
שעובדת, יוצרת, לוקחת הפסקה
יוצאת ליום גיבוש עובדות עם כל המחלקה,
מחליטה החלטות בכובד ראש
לומדת, חוקרת, יוצאת לפגוש
נושמת עמוק אחרי כל ביטול עסקה
ומתכווננת מיד לעוד הזנקה
כן... להחזיק את משרד הביטחון העצמי על הכתפיים
זה לא פיקניק ובטח לא טיול בעצלתיים
כי יש קיזוזים יש דפיקת ברזים יש לקוחות שבוזזים כוחות
יש הבטחות שווא
יש עובר ושב חשוב
שצריך לדאוג שאכן גם ישוב
יש משבר עולמי אז עושים אדפטציה
יש מחזוריות הורמונלית שמשפיעה על המוטיבציה
יש יצירתיות בצילה של התמכרות לאיזה שהיא אפליקציה
יש גרביטציה
גם כשהגברת עפה
אין יום עבודה בלי כאפה
אבל- המנכלית, הסמנכלית, מנהלת התפעול,
הגיזברית, המזכירה, ואשת השיווק
לא נשברת בכזאת קלות
היא כבר עברה דבר או שניים בחיים
היא הריי הקימה את משרד הביטחון העצמי
ויש לה את התקנון הרשמי
להלן:
סעיף מספר אחת –
אף פעם לא לחשוב בדיעבד.
מה שהיה נגמר תודה ולהתראות
לא קיים ואין משפט כזה: "היה יכול להיות"
היה זה בעבר, יכול זה בהווה
לומדים מטעויות, כל צעד שווה
הצלחה רבה – כי בטוח מוביל לצעד הבא.
סעיף מספר שתיים
חווית החיים היא פרטית!
כמה שהגברת לא תהיה מעורבבת חברתית
הגבולות שלה ברורים וטובים
במשרד הביטחון העצמי
לא מתעכבים
על מה אחרים חושבים,
זה אבסורד, זה מיותר
זה לא העיקר
וחריגה מהסעיף –
עולה בבזבוז זמן יקר.
סעיף מספר שלוש הוא
זכות שהיא חובה
שינה טובה, חום ואהבה
בין כל עובדות המשרד והסביבה הקרובה.
אם קשר כלשהו קצת רופף
או שהתקרר החום במיטה
צוות המשרד רשאי לצאת לשביתה
עד להסדרת המהלומה
סעיף מספר ארבע האחרון ברשימה –
האינדיקציה העיקרית לזרימה
היא התרגשות:
אם אין להט מורגש
אפשר לשוט לכיוון חדש...
ויהיה הכיוון אשר יהיה -
אין אחורה ואין קדימה
אין יותר טוב או פחות
יש החוצה ויש פנימה
יש התחשבות במלאי הכוחות
זהו, זה התקנון, סיימנו את הסיקור
אפשר לקחת כרטיס ביקור
ומפתחות וקוד לאזעקה הראשית
וכיסא ושולחן ומחשב כי תכלס הכניסה היא חופשית
כל אחד רשאי ויכול ממקומו
לפתוח משרד של ביטחון בעצמו
להתיישב בנח, לכנס את כל חלקיו לישיבה
ולהתמסר לפעולת ההקשבה.
על ספת הפסיכולוגית
על ספת הפסיכולוגית התיישב בחור צעיר
בג'ינס וקפוצ'ון סיפר שלא מזמן עבר לעיר
ובסך הכול סבבה לו, יש דירה, יש עבודה,
אם לומר את האמת הוא לא יודע למה בא.
שוקל ללמוד במכללה תואר ראשון בכלכלה,
להשקיע קצת כסף בביט-קוין, ככה בתור התחלה,
"התחלה לחיים, את יודעת," הוא עונה למרות שלא שאלה,
"תל אביב הרי מזמנת לי היכרויות כמעט בכל יום,
זה רק עניין של זמן עד שתגיע האחת ואגשים ת'חלום...
של ההורים שלי," הוא הישיר מבטו אליה,
הפסיכולוגית מרוכזת בו, עיניו עוד בעיניה,
"אני רוצה להביא להוריי נכדים,
יותר מאשר לעצמי - ילדים."
שקט משתרר אחרי אותו וידוי,
הפסיכולוגית מהנהנת אך לא נשמע ביטוי...
הצעיר שובר את הדממה: "זה לא נראה לך הזוי?
את לא מתכוונת להגיד לי עכשיו משהו על ריצוי?"
הוא הרים קצת את הטון, אז תהה אולי הפחיד,
אבל היא רק מטה ראשה ושואלת: "מה אתה רוצה שאגיד?"
פניו מרצינות, הוא נשען לאחור,
לא ציפה שאותה שאלה תחזור.
מגרד את זקנו, משנה תנוחתו
ובאחת מתחיל לגעור:
"תגידי לי שזה רע, שיש לי סדר עדיפויות לקוי,
תשאלי אותי מה החלומות שלי מעבר לאותו ריצוי!
תואר בכלכלה באמת מעניין אותי?
או שזה רק בשביל כסף בזוי?!
אני אמור לעשות את מה שאני אוהב!
חשבת להפנות לזה את תשומת הלב?
אז הנה, אפרגן לך, חבוי בי כישרון!
גם בי"א וגם בי"ב הייתי במאי הפקות תיאטרון!
העשייה הזאת הייתה מרתקת!
זה מילא אותי, העצים,
אז מה זה אומר נראה לך?!
שאלך ללמוד בימוי בסמינר הקיבוצים?
בחיים לא, אני לא רוצה,
כל כך הרבה סטודנטים למעט מאוד בקצה.
זה לא בשבילי התחרות,
דברים צריכים לבוא בקלות.
חוץ מ... דבר אחד." פתאום חושף חיוך מרשים,
"הייתי רוצה להתאמץ קצת יותר בהתחלות עם נשים...
הן ניגשות אליי בבר, משאירות על מפית ת'מספר,
אני רוצה בעצמי להידלק, לבחון ואז לגשת,
כל הזרימה הקלה הזאת - מוציאה את כל החשק,
בבוקר שאחרי כמובן, כי כשיכור איך אפשר לסרב?"
השאלה באוויר נתלית. פניו שוב מרצינות. מתח מתגנב.
הפסיכולוגית "כולה אוזן" כפי שאומרים והוא אמנם יושב -
אבל בא לו לקום,
הוא מרגיש המום!
"גם על זה לא תגידי לי כלום???
צברת מלא ניסיון, עשית איזה שני תארים,
קראת אינספור ספרים וגם כתבת מאמרים,
אני משלם לך ים של כסף לחמישים דקות,
נותן בך אמון שתצילי אותי! כמה אפשר לחכות?
אני רוצה שתגידי עכשיו משהו! אחרת זה נגמר."
הפסיכולוגית מטה את ראשה ושואלת: "מה אתה מצפה שאומר???"
"שנשים שמתחילות זה אחלה, שאני פרימיטיבי חולה שליטה,
ואם אני יודע שאין לזה עתיד, למה אני נכנס למיטה?
אחר כך מוצא את עצמי תקופה מכובדת של זמן
בתוך מערכת יחסים למרות שאמרתי שאני לא בעניין,
והיא אמרה 'בסדר, גם אני לא' בזמן שהורידה חולצה,
פתאום אני אצל אמא שלה אוכל אורז וקציצה.
אני אומן לכולן 'כן' את מבינה? אין לי שום סיכוי.
זה בדיוק כמו מול ההורים, בקטע הזה עם ריצוי."
במבט מלא אפתיה היא מטה את ראשה לצד השני.
"אני רוצה אהבה, תביני, מישהי שתקבל אותי כפי שאני.
שתמשיך להסתכל לי בעיניים גם כש... הטון עצבני."
הוא תופס את ראשו בידיו, נושם בכבדות, נשען,
היא מטה את ראשה ואומרת: "נגמר לנו הזמן."
עכשיו תורו לשתוק ולהנהן.
"נתראה בשבוע הבא?" היא שואלת.
הוא משיב: "נראה לי שכן."
מספת הפסיכולוגית, לאט, מרים הצעיר את גופו,
אין לו שמץ של מושג למה - אבל ברור לו שיבוא.
אל תגדיר
כשתראה אותי בפעם הראשונה
לבושה שמלה שחורה קצרה
אל תגדיר
כי בהמשך הערב יהיה לי קר
אז אולי אוציא מהאוטו טרנינג מחורר
כי זה מה שנשאר
מהטיול אחרון
כשטיפסנו ת'מירון
אבל
אל תגדיר
החיבור שלי לטבע
לא סותר את הכיף בטלוויזיה
בינג' ארבע שעות
ושלא ניכנס למה אני בוחרת לראות
זה שונה זה משתנה זה לפי מצב הרוח
לפעמים אשים רק מוזיקה ופשוט אלך לנוח
אבל אל תגדיר
יש ימים שאני רוקדת
לבד בבית עם מוזיקת עולם מיוחדת
אל תגדיר
אני חולה על המיינסטרים
חורשת על כל הלהיטים הגדולים
נועה קירל, אלה לי
עפה על הקצב, יודעת ת'מילים
ולא, אין סתירה
לזה שאני גם קוראת וכותבת שירה
אתה תכיר אותי, אתה תכיר
אבל אל תגדיר
גם כשאספר לך על קשר רומנטי שהיה לי עם אישה
אל תגדיר
כשתראה אותי לוקחת שטויות ללב ותבין עד כמה אני רגישה
אל תגדיר
כי תכף תגלה איך אני לא סופרת אף אחד ואין לי בושה
עדיין אל תגדיר
אם אדליק נרות בשבת
או אזמין שרימפס במסעדה
אם אטפל בכל העולם
ואחטוף התקף חרדה
אם אגלגל סיגריה או אעשה כושר
אם אחתוך בכביש כדי להגיע בזמן למען היושר
אם ארצה אותך קרוב
או אזדקק להפסקה
אם אדבר במקום לחשוב
או אתבצר בתוך שתיקה
תראה אותי כמו להבה
כמו מים זורמים
בתנועה
משתנה
אל תגדיר!!!
"לא אמרת שאת טבעונית?!"
אגאדיר
איך אני אוהבת
איך אני אוהבת גברים
ותסלחו לי על השטחיות
אבל אתחיל קודם מהחיצוניות
הכל כך מושכת בגברים יפים
למשל כתפיים רחבות,
שיער מלא, זיפים,
שרירים טבעיים שזופים
גודל של כפות ידיים
שפתיים עבות
כריזמה שקטה, ברק בעיניים
קול בס עמוק
רגישות של ילד מתוק
שטותניק, כייפי - פיטר פן
חכם, עשיר - באט מן
תמיד שם בשבילי - ספיירדן מן
ולפעמים גם נתמך - אולי לא כמו באגדות
יכול לסמוך עלי ולהיווכח לוונדר גל גדות
איזו מדהימה היא...
איך אני אוהבת נשים
נפתחה לי המשיכה אליהן בגיל יותר מאוחר
ו-וואווו סיחטו לי מהפרי האסור הזה עוד כוסית שיכר
איזה טעים!
מגע של אישה זה החיים
וכמה רגש מתעורר כשאסטרוגן ואסטרוגן
מתראים מתחת למצעים!
זה כל כך נעים!
כל נשיקה, צחוק, שיחה מהלב..
גורמים להתקרב ולהתאהב
בנשמה קסומה, נפש חופשיה, יפהפייה, אצילית
אני נמסה כשהיא רוקדת עד לכדי שלולית
וזה טוב לאהוב, זה נפלא,
כבר הסכמתי להיות שלה
כמו שהסכמתי להיות שלו
זה לא סותר
ואין לי תשובה למה מעדיפה יותר
לא מצאתי את סיפוקי השלם,
באף אחד מהמגדרים, עדיין
איתו חסר לי איזה עומק רגשי...
ואיתה, בעיקר חסר לי... (זין).
כל אחד מהמינים
לוחץ לי על כפתורים שונים
ואני נהנית לתת ביטוי לכל הגוונים ששוכנים
בקשת הצבעונית שנמצאת אצלי בפנים
מגוחך לחשוב שאפשר לבחור צד
אם אנסה אחטוף ג'ננה
בסופו של דבר התאהבות זה כמו להחליק על קליפת בננה
לא סתם אומרים באנגלית
"I fall in love"
אז אני מוכנה ליפול
כמעט בכל מצב
לזרועותיה של האהבה,
הראש שלי פתוח
והלב שלי בטוח
שה-כ-ל לטובה.
כשישנו אצלי בדירה
אני יודעת שלא הייתי אמורה
אבל זה פשוט קרה
כשישנו אצלי בדירה
והיה כל כך נעים
לדבר ולצחוק כשאף ואף נוגעים...
אני יודעת שזה עוד היה מוקדם
אבל הסתכלתי עליך נרדם
והיית יפה, היית שליו,
אני יודעת שמותר להתאהב
אבל יש משהו שאסור
אני יודעת שאסור
ובכל זאת
ולמרות זאת
זה התאים בעיניי
וחשבתי אולי
כל הדרכים עד כה הובילו אותי אליך...
ידעתי שלא כדאי
ובכל זאת
למרות זאת
בניתי עליך.
בניתי עליך בראשי
עוד כיסא בארוחת שישי,
בניתי עליך פיקניק במדשאות
מרפסת בנחלאות,
ניסיתי להתאפק, אבל זה לא הצליח,
העתיד לדמיוני לא מניח,
הוא רק הולך ומצמיח
עוד צדדים.
בניתי עליך היכרות עם הדודים
וכשיש עדים גדלים הממדים,
בניינים את השחקים מגרדים,
בניתי עליך – ילדים
ואתה ילדה בעצמך
ילדה מאוהב
שלא שם לב כמה בונים עליו,
רוצה להיות חופשי עם כנפיים להמראה,
בניינים על הכתפיים מכבידים את התנועה.
תנועה לאן?
לי נמאס מטיולים
נמאס ללכת במעגלים,
בדמיוני כבישים סלולים
ולפנינו המסע
הוא לא מעמסה,
אז תיכנס אתה כבר לאוטו - וניסע.
או שבעצם ידעת?!
ראית אותי בונה עליך ושתקת
לא לקחת החלטות, התעלמת,
ובבוא העת, לאוטו לא נכנסת?
וכל הבניינים שלי עכשיו קורסים
מבנים על גבי מבנים נהרסים
כמו ברעידת אדמה
מותירים אותי מוקפת בשממה
לך תזדיין.
בזבזתי עליך זמן יקר,
אתה עקר להחריד
מרוב חיי רגע - אין לך עתיד.
ולי יש - אני רואה אותו בעיני רוחי
וזה משיב לי את כוחי.
עכשיו אין לי כיוון
ואין לי תכנון
אבל אסע בלעדיך,
לא חוזרת
מצטערת
שבניתי עליך.
גברת אימפולסיבית ואדון שקול
גברת אימפולסיבית התאהבה באדון שקול
היא כל כך התאמצה להיות פסיבית, והוא כהרגלו נשאר קול.
כשלקח טיפה ת'זמן, חשבה שזה נגמר
פירקה קופסא של בן אנד גר'יז במצב רוח ממורמר,
כשהוא עוד מרוגש מהמפגש אשר הותיר בו רעד
נושם הרבה אוויר לקראת הרגע בו יעשה עוד צעד.
בהודעה תמציתית ומדודה לעולם הוא לא ידע
על זיקוקי הדינור שהופעלו מדירתה,
היא יצאה לרחובות הבעירה להבות
הכריזה על תחילתה של אהבת כל האהבות
כאילו מעולם לא חוותה אכזבות.
האש שבה הדליקה אותו, הוא נמשך ונפתח
אמר כמה מילים יפות, בשבילו זה מסובך
והיא שומעת ושואבת
תוך שעה היא מאוהבת
מתקרבת וחושבת, נלהבת וכואבת
ורוצה עוד ועוד ועוד ועוד, עכשיו עכשיו עכשיו עכשיו
הכל הכל הכל הכל
והוא, איי שם בתחילת השביל, מודד את צעדיו.
אדון שקול לא ממהר, הוא מתבונן, הוא מהרהר לפני כל החלטה
גברת אימפולסיבית יוצאת מדעתה.
נוסעת לטייל מקפידה להתעמל
יודעת היטב שכדאי לה להשתדל
כי חוותה על בשרה את הקלות בה יכולות להיכשל
מערכות יחסים עם אדונים אימפולסיבים.
אדון שקול הוא מיוחד, אדון שקול הוא האחד
היא צריכה לנשום עמוק, לשים ת'פלאפון בצד
לאכול סלט אחר כי בסוף האבוקדו יבשיל לבד
לא יעזור ללחוץ ולבדוק כל חמש דקות
כשנותנים לו רגע להישכח הוא נהיה רח... ונמרך...
ואז הם נכנסים למיטה,
גברת אימפולסיבית מפשיטה
ומתפשטת מרגישה חמה - לוהטת,
מכירה ת'צמה וביד ורמה שולטת
במרחב המשותף רואה אותו נסחף
כשענייה עצומות כי זה ידוע
שהוא גבר, והוא בעניין
והוא רוצה והוא מוכן
והגענו עד לכאן
אז למה יש חרדת ביצוע?
כי הוא רוצה, והוא מוכן להיות
אבל נופל תחת ערימת הציפיות
"פקחי עיניים" הוא חושב, "תראי אותי מולך
גם אני אדם מרגיש ואת חווה רק את עצמך"
אך המילים שוקלות כל כך הרבה שזה חונק
ובמקום לומר אותן בקול, הוא נשאר שותק
וגברת אימפולסיבית, במחשבותיה הרחיקה לכת
"הוא גיי, הוא מסטול, אני לא מספיק מושכת"
אפשר לקחת את הדברים וללכת
זה לצד זו אדונים וגברות מתעייפים,
אוספים אשמה
מתחלפים, נטרפים כמו בחבילת קלפים
ולא חפים מפשע הדממה.
שיר בהמשכים
ספטמבר 2016
נוף הרים ירוק, ספות מאובקות במרפסת
רוח נעימה של בוקר ואני כבר לא כועסת
השבת בעין כרם מרגיעה, השירה מפייסת
כל הרגשות השליליים מתייפים לכדי שירה
ואני לא כועסת.
מניחה את העט, מרימה את הראש,
"כמה גרם שווה פאונד את יודעת?"
"לא."
"453."
השותף שלי מחזיק בספר על אחת הספות המאובקות,
אופקיו מעשיר,
אני מקשיבה להסבריו וחושבת –
גם זה יכול להיות משפט בתוך השיר.
משקלים נמדדים אחרת, במקומות שונים בעולם,
גם חוויות שאנחנו חווים ביחד, לא תמיד זהות במשקלן.
וגם אם כן, הן לא, בגלל החישוב בו המשקל נמדד,
בשבילי היה 453, בשבילו היה אולי רק פאונד אחד.
זה לא משקל החוויה שמשנה, אלא האופן שבו היא נתפסת.
לכן, אני יכולה לכתוב עכשיו בלב שלם - שאני לא כועסת.
נובמבר 2016
חדר מורים, הפסקה גדולה,
הריכול משתולל, השיחה חוגגת,
צלילי נקישות כפיות בספלים ואני לא דואגת,
טובלת גזר בטחינה, המורות משתתקות כשהמנהלת שואגת:
"היה צלצול, כנסו לכיתות!" ואני לא דואגת.
מניחה את העט, מרימה את הראש,
"את המורה החדשה לתיאטרון?"
"כן."
"אני המחנך של ז'3."
תווי פנים של ילד, עיניים טובות,
זיפים כמו שאני אוהבת, שפתיים עבות,
חיוך, כתפיים רחבות.
בשבריר שנייה סורקת גם את הזרועות
משרוול החולצה
לשריר
לשיזוף
ועד
לטבעת
שעל הקמיצה.
טבעת זהב מספרת לי עכשיו
באותו שבריר של שנייה
על אישה אי שם בביתו
שללא ספק - יפהפייה,
וביחד הם מאושרים ומוכשרים והורים נהדרים
בדיוק כמוני וכמו בן זוגי - מיד אחרי שנכיר.
מחנך ז'3 שם ידיו בכיסים ומזכיר,
"את מלמדת את הכיתה שלי, אני צריך לתת לך את הרשימה."
הנהנתי בחיוך, ומחדר המורים החלנו שנינו לסגת,
"זה בסדר," אני אומרת לו, "אין לחץ, אני לא דואגת."
יוני 2017
והנה, ישן לידי היפה מכולם
בשלווה, באהבה, לא סתם
כך
אני מחפשת על המסך
דירה לשניים,
במושב ליד ירושלים.
כל רגע בְּעָבָר
הופך להיות מובן,
שולח צבע להווה
ונשאר שחור-לבן.
(מרימה את הראש, מניחה את העט
מחברת שיר ישן לשיר חדש,
קוראת)
בטון
משטח בטון חדש נבנה במרכז העיר
בשעת בוקר מוקדמת עבר שם בחור צעיר
הבחין כי הבטון עדיין טרי, הסתכל לצדדים,
הטביע את כפות ידיו והחיש צעדים.
אחרי דקה קצרה עברה נערה
הסתכלה וסברה שזה בכלל לא רע,
חלצה נעליה, התהלכה על הבטון הרטוב,
הטביעה את כפות רגליה וחזרה למרוצת הרחוב.
וזה רק הלך וגבר,
כל אדם שעבר
ליד אותו משטח בטון
הטביע רגל, יד ואפילו איבר תחתון.
מאיבר לאיבר זה הפך לכל הגוף
והנה אנשים נעצרו להשקיע בחריטת הפרצוף.
פתאום זה נהיה לגיטימי
לפסל מהבטון גם מבט אינטימי.
ראה זאת ראש העיר, עשה חושבים,
הבין שזה מה שאוהבים התושבים,
אז למה לא לאפשר יותר -
ריפוי בעיסוק להמון המפגר!
החלטתו התפרסמה בטלוויזיה, בעיתון:
"מהיום לכל תושב יהיה משטח בטון!"
שיפסל ויחרוט בו ויראה לכולם
כמה טוב לו בחיים, כמה הוא מושלם,
או כמה הוא עצוב, כמה מהורהר,
כמה יצרתי, כמה מוכשר...
העיקר שיהיה לו את המקום להפגין בגאון
לכל תושב בעיר הזאת יהיה מעכשיו - מוזיאון.
מוזיאון פרטי שמציג הכול על אודותיו,
פורש בסדר כרונולוגי תמונות מחייו
והדלתות לא נעולות, תמיד אפשר להיכנס
למוזיאון של החדש, של השכנה או של האקס.
וכשכולם מסתכלים אצל כולם
כולם חשים שמסתכלים גם אצלם,
לכן מתעסקים סביב השעון
בלעצב ולטפח את המוזיאון
כי זה לא הגיוני ובטח שלא פייר,
שהמוזיאון של השכן יהיה מפואר יותר.
אז אתה תשקיע ותביע עד בלי די,
זאת ההוכחה לעצם היותך חי.
וכשתצא להסתכל במוזיאונים אחרים
תחשוב: ואוו איזה אנשים אדירים,
והנה הפסלים שפוסלו בזוג... תענוג...
ואז היא תזדחל את תוך התודעה,
תשתלט על מצב הרוח עד למצב הכנעה -
הקנאה.
תסתכל במראה
איך השתנתה לך ההבעה לרעה
כמו כולם הפכת מציצן - עם הרשאה.
ומהצד השני של המטבע
המצב לא יותר טוב, אתה יודע,
כי אם נעיז וניקח עוד צעד קדימה,
נתעלם מהמוזיאון ונִכָּנֵס פנימה
אל עולמו האמיתי של אותו פסל נמרץ ועסוק,
נגלה שמאחורי פאר דומם, לא תמיד קיים סיפוק.
להפך, מסתתר שם משהו מאוד עצוב,
הרי נדרש זמן לכל פיסול חוויה, לכל עיצוב.
מה זה מעיד על סדר העדיפויות?
האם מה שמציגים לאחרים באמת יותר חשוב
מלהיות נוכח בהוויה, דרך ריאות עיניים, הקשבה, ריח?
מרוב פסלים כבר לא מטפחים את הצומח
מרוב הטבעת חותם, כלום לא נובל, או פורח
הכול כאילו גלוי לעין, ושום עין לא באמת גלויה,
הקפנו את עצמנו בבטון ועוד בטון של אשליה.
אמרתי "לא" להזדמנות
אמרתי "לא" להזדמנות,
היא נפגעה קשות.
ביקשה לסחוט ממני רחמים או רגשות,
אבל אמרתי, "לא, אני מתנצלת,"
וסגרתי את הדלת.
לא עברה חצי דקה
ונשמעה לה עוד דפיקה,
זה המצפון שרוצה להיכנס – בדוק.
זיהיתי לפי מקצב ה"טוק טוק טוק".
אם אפתח לו את הדלת הוא יחפור לי שעה,
"איך את מבטלת הזדמנות נפלאה?!"
כי ככה, מר מצפון, אין לי כוחות,
תראה מה נהיה ממני לכל הרוחות,
עוברת מדירה לדירה בארץ ובחו"ל,
חצי שנה באותו מקום זה השיא, זה הגבול!
אז אספתי עוד חברים ועוד חוויות,
אבל די! נמאס להיות זונה של הזדמנויות.
זהו, הלך. שונא לשמוע אותי מקללת,
אבל לא עברה חצי דקה והנה עוד דפיקה בדלת...
למי עוד הלשינה גברת הזדמנות?
אווו... מי אם לא אדון הסקרנות
שלכל מקום הולך לידי
ויש לו אף כזה יהודי
מרחרח ובודק כל חור,
אנשים הם כמו חידות שהוא חייב לפתור.
"אדוני, תלך או שאקרא למשטרה!"
"תקראי, יכול להיות מעניין - עצירה, חקירה,
קדימה, הכניסיני, אין לך ברירה...
אחחח איזו דירה! תזכירי לי, בכמה את משכירה?
ותכיני לי קפה בלי חלב, בלי סוכר, בלי להרתיח.
מנסה להיות טבעונאי, נראה אם יצליח.
נו, אז שמעתי שהגיעה הזדמנות טובה,
לא מעניין אותך לבדוק מה היא שווה?
מה תגרום? מה תיצור? מה תצפה"...
כן! סתמתי לו ת'פה.
גם קשרתי עם חבל לכיסא בפינה
והתקשרתי מהר לחברתי אמונה.
אמונה היא חברה מדהימה,
די רוחנית, מאוד חכמה,
ראש בעננים, רגליים על האדמה.
"נשמה, אני צריכה אותך דחוף!
אמרתי 'לא' להזדמנות ויש פה טירוף,
תרגיעי אותי עם 'הכול לטובה' ועוד הנפצות,
מאז שהאינטואיציה בפוטנציה אני אובדת עצות.
יש! כן, כן, אני נושמת,
כן... מחייכת על אמת,
נכון, המציאות מהממת...
אני בנחת, בשלווה, זורמת...
האופטימיות משתלמת.
מה? האוזן שלך מתחממת?
טוב, ביי."
אני לא מאמינה שהיא ניתקה...
או שהיא ניתקה כי אני לא מאמינה?!
אולי הייתה לה ממתינה?
אבל היא רק שלי,
איש איש ואמונתו...
אבל איש איש בוגד גם באשתו,
לא בהכרח במיטתו, אולי רק במחשבתו,
אז גם לי ככה קצת קשה לשמור אמונים
ולפעמים אני מתרוצצת בגנים,
הולכת לקטוף בשדה אחר,
מפסיקה להאמין, מכינה לעצמי זר
של פחד, בלבול, תהיות מיותרות,
כמו: מה היה יכול לקרות
אם הייתי מהמרת, בוחרת
להסתכן
ולאותה הזדמנות
אומרת... "כן"?
כלל ופרט
גבירותיי ורבותיי פיתחו אוזניים, הרימו ראשים,
ואספר לכם סיפור על שני אנשים.
אל נא תמהרו לחשוב שאלו סתם שניים מן הרחוב,
הסיפור שתשמעו הוא למעשה משל
ועל כן אתחיל בתיאור של השניים הנ"ל:
לאחד קוראים "פרט" ולשני "כלל".
פרט הוא בחור יומרני,
בעוד כלל לגמרי דורסני.
פרט רוצה לשנות את העולם,
כלל משנה את העולם למרות שלא מנסה.
פרט מחשב איזה צעד יהיה הכי חכם,
כלל- חושב רק אחרי מעשה,
כי הוא אימפולסיבי, אגרסיבי,
פועל באופן אינסטינקטיבי,
ספק אם יש לו מטרה או חזון,
הוא בעיקר דורס והורס ומחורר את האוזון
ולא משנה כבר כמה גדול החור
לפרט הקטן - יש פח אורגני מתת לכיור!
הוא צדקן ודייקן, זה אולי קצת לא נורמלי,
איך משקיע זמן כל ערב בחוט דנטלי,
בעוד כלל נעזר במשקה מוגז ושחור
כדי לפעור גם בשיניו איזה חור.
כלל הולך סחור סחור, לא מביט לאחור
וזה בלתי נמנע, אין פה אופציה לבחור
בכלל!
פרט הקטן נסחף אחרי כלל
כי הזרימה חזקה ולעיתים מתגברת,
פרט לא מצליח לנהוג אחרת
אז הוא מכניס עשן לתוך הריאות
צורך סוכר בכמויות מסחריות
נועל נעלי עקב שדופקות את הברכיים
צופה כל ערב בפריים טיים של ערוץ שתיים.
וכלל? מבסוט!
מה שלא יעשה, פרט הולך שבי אחריו,
אולי הוא מאוהב...
אהבה עיוורת, אהבה נגררת,
אהבה שדוהרת בתוך עדר עצום ולא עוצרת,
כי כשכלל למשל כועס - פרט מתגייס!
להפגנה, למלחמה, לסתם מהומה...
פרט שם, לפעמים מרחוק, לפעמים מקרוב,
אבל אף פעם לא מפסיק לחשוב...
"המממ, למה זה קורה?
מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה?!"
אהא! יש לו רעיון
והוא רוצה להשמיע
אז הוא מצביע
וכלל עם הגב אליו,
לא שם עליו,
פרט יוצא מכליו,
הוא מת להשפיע
אז הוא מחליט להוציא סרט!
מסיים שנה ג', ממשיך לסם שפיגל,
כותב תסריטים כמו מטורף,
ממלא במרץ מדף ועוד מדף -
על הלכלוך, על הסכסוך, על מערכת החינוך,
על התמימות מול השחיתות, על השכר הנמוך,
על העוני, על השוני, על מעמד האישה,
על הגזענות, על ההזדהמות, על הַזִּקְנָה המבישה,
על חיות שנכחדות, על לסבית בארון,
על האיש שלא נאהב עד יומו האחרון.
אין יותר מקום אצל פרט במדפים
הוא כבר החל להתרים ולגייס כספים,
עם ארסנל שחקנים מקסים
הוא שובר קופות וזוכה בפרסים,
אוחז בגביע, הקהל מריע,
סוף סוף הוא הצליח להשפיע –
על כלל...?!
הכאפה הגיעה לא במפתיע
כשטס לבייג'ין והסתכל ברקיע
שמעל.
גבירותיי ורבותיי, האסימון נפל!
לפרט הקטן אין גישה לכלל,
מימדיו גדולים יותר משניתן לתאר,
לפרט יש גישה אך ורק לפרט אחר.
גלגולו של גבר
תינוווק...
תבכה, כך אדע שאתה חי ובריא
תישן, זה הפתח לעולמך המסתורי
תאכל, ועדיף את מה שהכי טרי
אל תשמור בבטן, תוציא הכול, זה אפשרי!
חייך אליי, תצחק
תתפוס לי את האצבע חזק
תרים את הראש, תתקדם
תתהפך על הגב, על הבטן, תירדם
נסה לעמוד, אל תפחד ליפול,
תלך, תרוץ, תשב לאכול - "פה גדול אוכל הכול",
תפסיק לבכות, זה לא יעזור, איזה בלגן, אלוהים שישמור!
די לרוץ, אתה בסוף תיפול,
תכאב לך הבטן אם תאכל את הכול,
תכין שיעורים, לך לחברים,
תתקלח, תצחצח, עוד יהיו לך חורים.
תמצא עבודה עם משכורת,
תשים לך תזכורת
אתה יותר לא חוזר הביתה עם כזאת חמרמורת.
שא ברכה, שיהיה בהצלחה,
שתמצא חברה שבעצמה תגיד לך -
מאמי, מותר לבכות, זה בריא,
ספר לי על עולמך המסתורי...
אתה יודע שהיום לשמור על תזונה זה גברי,
נסה לשמור בבטן, הריח הזה בלתי אפשרי...
תשמח אותי, תצחיק
תפתיע אותי, תדליק
תרים את הראש, תתקדם
הפוך אותי על הגב, על הבטן, אל תירדם
נו שיעמוד, אל תיתן לו ליפול
תשקיע, תביע, אתה יכול - "פה גדול אוכל הכול...",
תפסיק להתבכיין זה לא יעזור
איזה בלגן, אלוהים שישמור!
צא לרוץ, אתה מעלה עובש
תרפה מהעבודה, קח לך חופש
תקנה לי טבעת, תכרע ברך
תסלול אל עבר עתידנו את הדרך
תתקלח, תתגלח, אתה עושה לי בחילה
ואל תשכח להוריד את האסלה.
תבקש קידום, העלאה במשכורת,
תשים לעצמך תזכורת
אתה יותר לא חוזר הביתה עם כזאת חמרמורת
שא ברכה
שיהיה בהצלחה
אולי אמא שלך
תצליח לחנך אותך -
תינוק!
על ספת הפסיכולוגית
על ספת הפסיכולוגית התיישב בחור צעיר
בג'ינס וקפוצ'ון סיפר שלא מזמן עבר לעיר
ובסך הכול סבבה לו, יש דירה, יש עבודה,
אם לומר את האמת הוא לא יודע למה בא.
שוקל ללמוד במכללה תואר ראשון בכלכלה,
להשקיע קצת כסף בביט-קוין, ככה בתור התחלה,
"התחלה לחיים, את יודעת," הוא עונה למרות שלא שאלה,
"תל אביב הרי מזמנת לי היכרויות כמעט בכל יום,
זה רק עניין של זמן עד שתגיע האחת ואגשים ת'חלום...
של ההורים שלי," הוא הישיר מבטו אליה,
הפסיכולוגית מרוכזת בו, עיניו עוד בעיניה,
"אני רוצה להביא להוריי נכדים,
יותר מאשר לעצמי - ילדים."
שקט משתרר אחרי אותו וידוי,
הפסיכולוגית מהנהנת אך לא נשמע ביטוי...
הצעיר שובר את הדממה: "זה לא נראה לך הזוי?
את לא מתכוונת להגיד לי עכשיו משהו על ריצוי?"
הוא הרים קצת את הטון, אז תהה אולי הפחיד,
אבל היא רק מטה ראשה ושואלת: "מה אתה רוצה שאגיד?"
פניו מרצינות, הוא נשען לאחור,
לא ציפה שאותה שאלה תחזור.
מגרד את זקנו, משנה תנוחתו
ובאחת מתחיל לגעור:
"תגידי לי שזה רע, שיש לי סדר עדיפויות לקוי,
תשאלי אותי מה החלומות שלי מעבר לאותו ריצוי!
תואר בכלכלה באמת מעניין אותי?
או שזה רק בשביל כסף בזוי?!
אני אמור לעשות את מה שאני אוהב!
חשבת להפנות לזה את תשומת הלב?
אז הנה, אפרגן לך, חבוי בי כישרון!
גם בי"א וגם בי"ב הייתי במאי הפקות תיאטרון!
העשייה הזאת הייתה מרתקת!
זה מילא אותי, העצים,
אז מה זה אומר נראה לך?!
שאלך ללמוד בימוי בסמינר הקיבוצים?
בחיים לא, אני לא רוצה,
כל כך הרבה סטודנטים למעט מאוד בקצה.
זה לא בשבילי התחרות,
דברים צריכים לבוא בקלות.
חוץ מ... דבר אחד." פתאום חושף חיוך מרשים,
"הייתי רוצה להתאמץ קצת יותר בהתחלות עם נשים...
הן ניגשות אליי בבר, משאירות על מפית ת'מספר,
אני רוצה בעצמי להידלק, לבחון ואז לגשת,
כל הזרימה הקלה הזאת - מוציאה את כל החשק,
בבוקר שאחרי כמובן, כי כשיכור איך אפשר לסרב?"
השאלה באוויר נתלית. פניו שוב מרצינות. מתח מתגנב.
הפסיכולוגית "כולה אוזן" כפי שאומרים והוא אמנם יושב -
אבל בא לו לקום,
הוא מרגיש המום!
"גם על זה לא תגידי לי כלום???
צברת מלא ניסיון, עשית איזה שני תארים,
קראת אינספור ספרים וגם כתבת מאמרים,
אני משלם לך ים של כסף לחמישים דקות,
נותן בך אמון שתצילי אותי! כמה אפשר לחכות?
אני רוצה שתגידי עכשיו משהו! אחרת זה נגמר."
הפסיכולוגית מטה את ראשה ושואלת: "מה אתה מצפה שאומר???"
"שנשים שמתחילות זה אחלה, שאני פרימיטיבי חולה שליטה,
ואם אני יודע שאין לזה עתיד, למה אני נכנס למיטה?
אחר כך מוצא את עצמי תקופה מכובדת של זמן
בתוך מערכת יחסים למרות שאמרתי שאני לא בעניין,
והיא אמרה 'בסדר, גם אני לא' בזמן שהורידה חולצה,
פתאום אני אצל אמא שלה אוכל אורז וקציצה.
אני אומן לכולן 'כן' את מבינה? אין לי שום סיכוי.
זה בדיוק כמו מול ההורים, בקטע הזה עם ריצוי."
במבט מלא אפתיה היא מטה את ראשה לצד השני.
"אני רוצה אהבה, תביני, מישהי שתקבל אותי כפי שאני.
שתמשיך להסתכל לי בעיניים גם כש... הטון עצבני."
הוא תופס את ראשו בידיו, נושם בכבדות, נשען,
היא מטה את ראשה ואומרת: "נגמר לנו הזמן."
עכשיו תורו לשתוק ולהנהן.
"נתראה בשבוע הבא?" היא שואלת.
הוא משיב: "נראה לי שכן."
מספת הפסיכולוגית, לאט, מרים הצעיר את גופו,
אין לו שמץ של מושג למה - אבל ברור לו שיבוא.