מערכת יחסים עם אדם חי לא מתה כאשר האדם מת, כלומר – היא לא נעלמת, לא מפסיקה להיות. אם מפסיקים לטפח את אותה מערכת יחסים, אחרי שהאדם מת, היא ככל הנראה תצבור מטענים של כעס, עלבון, פגיעות, אכזבה וכיוצא באלה, מהסיבה הפשוטה שאין תקשורת – קצת כמו להיות ב"ברוגז". לעומת זאת, אם ממשיכים לטפח את הקשר, גם אחרי שהאדם מת, הרגשות הקשים יכולים להתפוגג ולפנות מקום לחמלה, אהבה, השראה, השגחה ועוד.

הפסיכודרמה מאפשרת לנו לראות איך כל מערכת יחסים מכילה בתוכה מגוון של רגשות גם כאשר רק צד אחד בה נוכח במרחב. כשאגו מסייע מגלם עבור הפרוטגוניסט דמות כלשהי בחייו – מספיק יהיה להסתכל לו בעיניים ולדבר אליו בשביל שהלב יפעם בחוזקה. אז על אחת כמה וכמה כשהאגו מסייע מגלם אדם מת.

תחשבו לרגע, על מישהו שאתם מכירים שאיבד אדם קרוב ושאין לו קשר לעולם הפסיכודרמה. אקרא לו "מוטי" לצורך העניין. מוטי עצוב מאוד על מות חברו הטוב ביותר, הוא חושב עליו הרבה, מדבר עליו מעט, קורא התכתבויות שלהם מדי פעם כשמתגעגע, אפילו סיפר עליו לפסיכולוגית שלו איזה פעם. יום אחד, אחרי שנים, מוטי מגיע לסדנת פסיכודרמה, מפה לשם הוא נבחר להיות פרוטגוניסט בנושא בכלל אחר ותוך כדי הפעולה עולה משהו שמזכיר לו את חברו האהוב שנפטר והוא מציין את זה. המנחה החכם, מזהה את המטען שמבקש להשתחרר, מבקש מכולם לרדת מהבמה וממוטי – לבחור את אותו חבר. מוטי קצת מופתע, מסתכל על חבריי הקבוצה, מרגיש את זה ובוחר. פתאום, עומד מולו אדם, עם זוג עיניים, ולאדם הזה יש שם, השם שלו, עכשיו בפסיכודרמה, זה השם של החבר הכי טוב שלו, ויש לו אופי ואנרגיה ומזג ועמידה ומראה, והמנחה מבקש לשמוע את הכל ומוטי מתאר את הכל ואפילו נכנס רגע לתפקיד שלו ומגלם אותו בעצמו – ואווו, איזה אדם חי מתגלה פה מול כולם! והאגו מסייע מבין את הווייב של התפקיד, נכנס לנעליו, מוטי חוזר אל עצמו, מסתכל על חברו הטוב, שומע אותו אומר משפטים מוכרים ו – לא יודעת, מאוד תלוי מי זה מוטי בשביל לנחש איזה תגובה רגשית תצוף ממנו ברגע כזה. אבל תצוף תגובה רגשית כלשהי. בטוח. אולי עצב, אולי געגוע, אולי אכזבה, כעס, אהבה. כך או כך או כך או כך... הפעולה והדיאלוג וחילוף התפקידים יכולים להפיל את האסימון למוטי – שיש פה עדיין מערכת יחסים! יש פה עדיין מטען רגשי חי ואפשר להניע אותו, לפרק אותו, לשנות אותו. כמה זה יכול להיות משמעותי להמשך החיים של מוטי.

כמה זה משמעותי פסיכודרמה.

יש כל מיני מצבים תרפויטים בחיים שלאו דווקא מוגדרים כטיפול. צחוק זה תרפויטי, טבע זה תרפויטי, במה – זה תרפויטי !  

להופיע בפני קהל תומך זה ליטרלי לקבל הכרה על קיומנו בעולם.

להופיע בפני קהל לא תומך, עלול לייצר חוויה טראומתית.

לא בכדי פחד קהל הוא פחד נפוץ ועמוק. והרעיון הזה – של להפוך את "אולם התיאטרון" לחדר טיפולים, להשתמש בבמה ובקהל באופן שומר, תומך ובטוח: הוא בעיניי, המשותף הבסיסי והעיקרי בין פסיכודרמה לדרמה תרפיה. מעבר לזה – ההבדלים מהותיים.

בדרמה תרפיה השביל אל עבר הנפש נסלל בדרך עקיפה. משתתפי הקבוצה, למשל, מגלמים תפקידים שונים בסיפור שהוצע מראש, בין אם זה צוות מלחים ששט באונייה ובין אם זה שלגיה ושבעת הגמדים – המשתתפים "יוצאים מעצמם" ונכנסים לנעליהם של זרים: קפטן האונייה / המכשפה הרעה / הנסיך. ההרחקה מאפשרת לעשות עבודה פנימית ללא הצורך להסביר או לתמלל אותה, לפחות לא באותו הרגע. למשל, אם אני בתפקיד קפטן האונייה – יכול להיות שאנהיג את הקבוצה במרץ ואהנה מכל רגע, כי זה מקום שמוכר לי ונוח לי בחיי, יכול להיות שאחוש מבוכה ובלבול כשהקבוצה תסתכל עלי בציפייה כי זה תפקיד זר שמעולם לא התנסיתי בו, יכול להיות שאעוף על עצמי באופן מפתיע ואוביל את האונייה בטבעיות שמעולם לא הכרתי בי קודם לכן... כך או כך או כך או כך... התנסויות בתפקידים שונים, בסיפורים שונים, יפגישו אותנו בדרך עקיפה עם התפקידים שהתקבעו או לא התקבעו בחיינו.

פסיכודרמה = הנפש בפעולה. בפסיכודרמה אנליטית המפגש מתחיל במעגל בו חבריי הקבוצה פשוט מדברים על מה שלומם כמו היו על ספת הפסיכולוג, יש דינאמיקה קבוצתית ויש נושאים שעולים בהתאם לשלב ההתפתחותי של הקבוצה והמנחה מצידה מקשיבה ויוצרת תרגיל חימום שיאפשר ביטוי נרחב לתכנים שעלו במעגל. אם לצורך העניין, המעגל עסק במנהיגות והיכולת של כל אחד ואחת להנהיג – אפשר לעשות "תרגיל של דרמה תרפיה", להכין אונייה מכיסאות ולאפשר לכל משתתף להיות לרגע הקפטן. אבל אפשר גם לעשות דברים אחרים לגמרי... אינסוף... כתיבה, תנועה, זוגות, שלישיות, היכרות, שיקופים של הכאן ועכשיו, ציור, דיבור אל, דיבור מתוך, וכו' וכו' וכו'.

אחרי החימום, משתתפי הקבוצה מציעים עצמם להיות הפרוטגוניסט. פרוטגינסט = גיבור עלילת הפסיכודרמה. סשן של פסיכודרמה הוא למעשה החלק השלישי והעיקרי במפגש. המשתתפים מתבקשים לתת שם לפסיכודרמה שלהם והקבוצה בוחרת בדרך כלל לפי הנושא שמדבר אליהם. למשל, משתתפת אחת תעלה עם נושא: "הדיכאון חונק אותי" ומשתתפת אחרת תעלה עם נושא: "לא רוצה להיות כמו אמא" ומשתתף אחר יעלה עם נושא: "הקבוצה מפחידה אותי". כל שם וכל נושא הוא לגיטימי. חבריי הקבוצה יבחרו והמשתתף עם הכי הרבה קולות (בדרך כלל) – יעלה להיות הפרוטגוניסט.

מהרגע שנבחר הפרוטגוניסט מתחיל מסע חדש, מופלא, ספונטני של פסיכודרמה.

המנחה והפרוטגוניסט יושבים יחד על הבמה ומדברים, זה נקרא שלב הראיון, זה שלב של יצירת אמון וקשר בין השניים, הקשבה לסיפור הנושא, לאחר מכן מתחילה הפעולה בבחירת תפקידים מהקהל. אם למשל נבחרה המשתתפת עם הנושא "הדיכאון חונק אותי", אני יכולה בתור מנחה להציע שתבחר את אחד המשתתפים לגלם עבורה את הדיכאון, היא תבחר משתתף כלשהו (זה חשוב שהיא תבחר) ואז תעשה חילוף תפקידים – והיא עצמה תהיה הדיכאון ואני אוכל לשאול שאלות את הדיכאון עצמו, למשל: "כמה זמן אתה נוכח בחייה של הגברת?" המשתתף שנבחר שומע את דבריה ואחר כך חוזר עליהם וכך מאפשר לפרוטגוניסטית דיאלוג חי עם הדיכאון שלה.

מפה לשם... העולם הפנימי מקבל המחזה חיה והפרוטגוניסט משקיף על עצמו מנקודות מבט שונות ומקבל הזדמנות להגיב אחרת בסצנה מוכרת מחייו וזה פשוט קסם אחד גדול שאני יכולה לכתוב ולדבר עליו לנצח.

בדרמה תרפיה, אפשר גם כן להשתמש בטכניקות ספציפיות מארגז הכלים של הפסיכודרמה: חילוף תפקידים, כפיל, כיסא ריק ועוד. כמו שאפשר להשתמש בהם גם בכל מסגרת טיפולים אחרת, קבוצתית או פרטנית.

‍

על המזרן הירוק עומד המימוש המלא של הפוטנציאל שלנו. 

על המזרן השחור עומד הקול הביקורתי והשיפוטי שלא מאמין באפשרות לממש את הפוטנציאל, הוא רואה רק את הקשיים והמחסומים והחרא בחיים. 

על המזרן הפורח עומד הקול האינסופי, המחובר לכל, חוצה זמנים, גבולות, מגבלות, הוא אור הנשמה, הוא הצליל הכי צלול בפריטת מיטר נפשנו העירומה, הוא הטוב הטהור בהתגלמותו. 

עולה על המזרן הירוק ומדברת בגוף ראשון, זמן הווה – מי אני, מה אני עושה בחיים, איך נראים ימיי. כל התיאורים כשרים כל עוד הם הגיוניים. (לצורך העניין, אני לא יכולה לספר שאמא שלי בחיים כי היא לא, אבל אני כן יכולה "לקפוץ לעתיד", לספר שהבת שלי דומה לה וזה ממלא את ליבי באושר) 

עולה על המזרן השחור, בתור הקול הדאונר, ומגיבה לדמות שעל המזרן הירוק. (לצורך העניין: "איזה אושר ואיזה נעליים?! באמת נראה לך שעוד תהיי מאושרת בחיים האלה? זהו כפרה, העולם העיף לך סטירה שתכאיב לך לנצח").

עולה על המזרן הפורח, מקשיבה לדמות מימוש הפוטנציאל אומרת את דבריה, מקשיבה לקול השחור מגיב בכאבו ופחדיו, נושמת עמוק ומדברת בתור דמות האור האינסופי, פונה לכל אחת מהדמויות בנפרד, משכינה שלום פנימי ומחזקת את הפוטנציאל בהתגשמותו הטבעית. 

*אפשר בקבוצה עם חילופי תפקידים ואפשר לבד בבית בדמיון... תיהנו♥

בכל מפגש פתוח אני בודקת עם הנוכחים על ספקטוגרם (ציר מדידה) כמה הם מכירים פסיכודרמה. כמעט תמיד זה נראה ככה: רוב מוחץ לא מכיר בכלל, כמה בודדים התנסו פעם אחת באיזה פסטיבל או קורס בלימודים, אחד/אחת השתתפו לפני כמה שנים בקבוצה קצרה - הייתה להם חוויה מדהימה והם רוצים שוב או שהייתה להם חוויה נוראית והם באו לבדוק אפשרות לתיקון.  

בכל מפגש פתוח אני בודקת עם עצמי, שנייה לפני שהמפגש מתחיל, כמה אני מכירה את הנוכחים במעגל. כמעט תמיד זה ככה: רוב מוחץ לא מכירה בכלל, כמה בודדים דיברו איתי פעם על אפשרות להירשם, ואחד/אחת היו כבר במפגש פתוח בשנים קודמות וסוף סוף מסתדר להם להצטרף לקבוצה. 

ואז מתחיל סוג של תהליך מקביל לאורך כל הסדנא: 

מצד אחד – הסקרנות של המשתתפים לדעת מה זאת פסיכודרמה, מצד שני – הסקרנות שלי לדעת מי האנשים שנמצאים במרחב. 

כל תרגיל מאפשר מצד אחד להרגיש את עוצמת הטכניקה ומצד שני את עוצמת האישיות הנוכחת. 

שעתיים חולפות להן כמו חמש דקות. נפרדים לשלום בהודיה הדדית והחדר מתרוקן. 

הם לא יודעים כמה הם עדיין לא יודעים על העולם העשיר והמורכב של הפסיכודרמה, אני לא יודעת כמה אני עדיין לא יודעת על העולם העשיר והמורכב שלהם...

חוויית הגילוי אינסופית...

זה קטע, אחד המשפטים שאני אומרת הרבה בהנחיה שלי זה – "פשוט תבחר/י – מהבטן"

כי אתם יודעים איך זה בפסיכודרמה, כל הזמן צריך לבחור. כל מפגש, חבריי הקבוצה בוחרים פרוטגוניסט, כל פרוטגוניסט בוחר בחבריי קבוצה לתפקידים. ויש הרבה השתהות. לוקח לזמן לבחור. אנשים עומדים... לא זזים... ואומרים: "אההה...." 

וזה בסדר, מותר, כל אחד והקצב שלו. התלבטויות מלמדות הרבה.

עם עצמי אני פחות סבלנית מאשר עם משתתפי הקבוצות. וקורה לי לא מעט בחיים, שאני עומדת... לא זזה... ואומרת: "אההה...."

ולפעמים אני מחליטה לפעול! עושה משהו ושלוש דקות אחר כך מתחרטת ומוחקת. לפעמים זה עולה לי בכסף, לפעמים בכמה אנשים שקלטו שפרסמתי משהו ונמחק באמצע שהם קראו.

בכנס באיטליה הייתה לי שיחה ממש מעניינת עם סרג'יו, (פסיכודרמטיסט מברזיל, תלמיד של זרקה, כותב בימים אלו ביוגרפיה על מורנו ומעלה באופן קבוע סרטונים לערוץ שלו בהקשר של פסיכודרמה, מאוד מעניין) סרג'יו אמר שאם אני מנחה פסיכודרמה בספונטניות וביצירתיות... אין סיבה שגם לא אחיה את חיי בספונטניות וביצירתיות...

ולפעמים אני חיה ככה, סיפרתי לו, ממש לפעמים, בחו"ל בעיקר. בארץ אני מאוד מהר מושפעת ממה נכון ומה לא נכון ואיך צריך ואיך כדאי ולמה אני צודקת ולמה אני לא צודקת ואולי עדיף לשתוק. למה לשתוק? יש לי מה להגיד! אז אני אומרת, או עושה או פועלת באימפולסיביות.

אז הנקודה העיקרית אליה הגענו בשיחתנו, ואותה אני רוצה להעלות כאן -  היא: איך מבחינים בין ספונטניות לבין אימפולסיביות?!

איך בחיים האישיים שלי, אני מצליחה לבחור בחירות מתוך זרימה ולא מתוך לחץ?

בהנחיה – אני לא יודעת מה עומד לקרות, אני קשובה לכאן ועכשיו, רואה את הפרוטגוניסט וצעד צעד: קורים דברים.

בחיים – אני לא יודעת מה עומד לקרות, זה מלחיץ אותי, אני קשובה לכל המחשבות בעולם רק לא לכאן ועכשיו. ואז נושמת עמוק, לוקחת החלטה ומתחרטת, או לא. תלוי.

*שלב הראיון, המנחה והפרוטגוניסטית יושבות זו מול זו על הבמה, אל מול חבריי הקבוצה.

פ' = פרוטגוניסטית

מ' = מנחה

מ': אז מה העניין עם כסף?

פ': אין לי. זה כל העניין

מ': אין לך כסף

פ': אין לי כסף

מ': פעם היה לך?

פ': לא באמת, לא. היו תקופות פחות לחוצות כי הייתה הכנסה קבועה, לא גדולה, אבל קבועה. ועכשיו ההכנסות הן גם לא גדולות וגם לא קבועות.

מ': אבל זה לא חדש לך התחושה הזאת ש-אין

פ': לא חדש לי

מ': והתחושה הזאת שיש? את מכירה אותה?

פ': תחושה שיש כסף?

מ': כן, תחושה... הרגשה... ידיעה – שיש לך הרבה כסף בבנק, גם בקופת חיסכון, גם בעובר ושב, וגם הכנסה גדולה וקבועה שמאפשרת לך ליהנות מכל מה שחשקה נפשך – בלי שהמחיר ישנה משהו.

פ': לא, לא... לא מכירה מצב כזה... כי לא הייתי במצב כזה, אף פעם

מ': או הפוך

פ': מה זאת אומרת?

מ': אולי, לא היית במצב כזה אף פעם כי – את לא מכירה מצב כזה. זה לא פשוט להגיע למצב שאת אפילו לא מעלה על דעתך. העלית פעם על דעתך תחושה של עושר?

פ': מה?! כאילו... את שואלת אם דמיינתי שאני מיליונרית?

מ': למשל

פ': יצא לי לפנטז על טיול מסביב לעולם ובית עם בריכה... נראה לי דברים כאלה שכל אחד מדמיין

מ': כן, כי אלו אימג'ים שמתחברים לנו עם "מיליונרים" – אנשים כאלה ששומעים עליהם או רואים בטלוויזיה. את בטוחה שאם את היית עשירה זה מה שאת היית רוכשת? בית עם בריכה וטיול מסביב לעולם?

פ': ....

מ': גם אם כן, אלו צעדים רחוקים, בואי נסתכל רגע על הצעדים הקרובים, על המספר שאת רואה בעובר ושב, על העבודה שמייצרת לך הכנסה גדולה וקבועה, על הקניה שלך בסופר. בואי נאפשר לך, רגע אחד, בפסיכודרמה – להרגיש איך החיים ברווחה כלכלית, איך החיים שלך ברווחה כלכלית. לפרטים הכי קטנים. נתחיל משם ונראה לאן זה יתגלגל... מתאים לך?

פ': מתאים, כן. נשמע... מעניין

מ': נהדר. אז תבחרי בבקשה את מי שתגלם אותך בחיי העושר...

*בשלב הזה המנחה והפרוטגוניסטית קמות לפעולה, איוש תפקידים, סידור במה, החלפות תפקידים. הקבוצה כולה עדה למסע גילוי האמונות המגבילות של הפרוטגוניסטית, חזרה בזמן אל מקורותיהן, עימות ישיר עימן ויצירת מציאות מחשבתית חדשה.

‍

איך מסבירים קבוצה של א.נשים ששוכבים על הגב, על הרצפה, ומשתפים ברגשות עמוקים של פחד ובדידות? 

איך מסבירים גבר בן 50 מושיט יד אל מעבר ערמת מזרונים, אוחז בידה של "אמא שלו", מבקש ממנה עם דמעות בעיניים שלא תעזוב אותו כשהוא רק בן שלוש? 

איך מסבירים צעקות ומכות עם צעיף על השולחן שמצמררות את כל הנוכחים כאילו היה זה באמת, עכשיו, חגורה על גבו של ילד? 

איך מסבירים חיבוק קבוצתי שיוצר רחם?

איך מסבירים לידה?

איך מסבירים לידה שקטה?

איך מסבירים קתרזיס של בכי?

קתרזיס של צחוק? 

איך מסבירים קתרזיס של תסכול מתקיעות ומחוסר קתרזיס? 

איך מסבירים אינטימיות בין מנחה לפרוטגוניסט? 

אתה שואל אותי - "איך היה הערב?"

ואני חושבת... 

לא משנה איך אני אסביר,

מי שלא הרגיש לא יבין פסיכודרמה.

חמש קבוצות גילאי 25- 38 לעומת חמש קבוצות גילאי 50- 63 :

אחרי תקופה בה אני עובדת קבוע עם שתי קבוצות גיל במקביל מרשה לעצמי להכליל בגסות ולהציג בפניכם את ההבדלים הבולטים בין קבוצות פסיכודרמה "צעירים" (25-38) לקבוצות פסיכודרמה "מבוגרים" (50-63):

בתחילתו של התהליך קבוצת הצעירים תפגין חוסר ביטחון. קולות אמביוולנטיות לגבי ההצטרפות לקבוצה ישמעו ויערערו את אחרון הבטוחים. האם כדאי? האם זה שווה? אולי בכלל עדיף לא להיות פה?!

קבוצת המבוגרים לעומת זאת תידלק על המפגש הראשון! וואאהההווווו...... אנשים יפים בגיל שלי שלא הכרתי?! וחכמים!! ומעניינים!!! ואיזה סיפור עבר עליהם בחיים שלהם וואיי וואיי וואיי... מרגש פה! טוב שנרשמתי!

בהמשך התהליך יעלו בקבוצה נושאים מרכזיים בשלבים הפוכים;

אצל המבוגרים – הגשמה / מיניות / מוות / שייכות

אצל הצעירים – שייכות / מוות / מיניות / הגשמה

נושא של מוות עולה בזווית בלעדית לכל קבוצת גיל; צעירים ידברו על אובדנות, מבוגרים ידברו על מחלות וזקנה. 

המבוגרים מנסים לספק יציבות לילדיהם, הצעירים מנסים להתייצב כדי להקים משפחה.

קשר עם הורים בוער רגשית אצל הצעירים – כעס, ריצוי והתנגדות,

ורגוע יחסית אצל המבוגרים אשר הגיעו לשלב בו הם מטפלים בהם פיזית – עצב, פרידה, חמלה.  

ההתמסרות של קבוצת המבוגרים היא טוטאלית מההתחלה ולאורך כל הדרך; הם מגיעים בזמן, מתארגנים על ארוחות משותפות בהפסקות, מקשיבים ומשתפים בערנות.  לקראת סיום, ייפרדו בהדרגה ובהשלמה.

ההתמסרות של הצעירים אמנם קורת לאט ובהדרגה (שני צעדים קדימה, צעד אחורה) אבל בשלב בו הם ירכשו אמון במנחה וזה בזו – קבוצת הפסיכודרמה תהפוך להיות בראש סדר העדיפויות שלהם. קולות של מחויבות לקבוצה ישמעו וישייכו את אחרון המתבודדים. הפרידה תחווה כדרמתית ועצובה. 

נראה כי השוני נובע מהגיל והשלבים בחיים, אך ייתכן ואפשר ללמוד מזה גם על ההבדלים באופי הדורות.

הסקת מסקנות לעיניי הקורא... 

‍

"במה את עוסקת?"

ואני עונה "מטפלת בפסיכודרמה"

קורה דבר מאוד מעניין... 

בהתחלה האדם שמולי סקרן, שואל הרבה שאלות

ואז לאט לאט הוא מבין שבעצם, אני עוסקת בנפש האדם.

אז הוא נבהל ומנסה להבדיל את עצמו 

מהאנשים שמגיעים לסדנאות...

ואז הוא מבין שאין בכלל הבדל, ושלסדנאות פסיכודרמה מגיעים כולם כולל כולם

אפילו אנשים שנמצאים בדיוק באותו הסטטוס שלו, יהיה הסטטוס אשר יהיה. 

ואז, בין אם זה אדם שמדבר רגש ובין אם זה אדם שמתקשה לדבר רגש... הוא מספר לי… איפה הוא נמצא בחייו על ספקטרום הפתיחות הרגשית- עם עצמו ועם הקרובים אליו ולמה זה ככה... 

ואני לא אשאל שאלות, רק אקשיב,

אראה את הבעות הפנים, את מנח הגוף, 

את ההתנגדויות, החשקים והמחסומים

ובהזדמנות הראשונה - אחליף את נושא השיחה

למשהו קל יותר, חיצוני, רחוק,

כדי לתת לו רגע אתנחתא... 

מהמפגש הפתאומי עם עצמו.

‍

‍

אני במקצועי מנחת קבוצות בפסיכודרמה

ואחד המושגים המרתקים שלמדתי שמה

נקרא "טלה" (TELE).

מכירים את זה שביום הראשון ללימודים 

אתם פשוט קולטים

בחצי שנייה, 

בלי טיפת ספק או תהייה – 

את החבר החדש הכי טוב שלכם?

זה טלה!

מכירים את זה שבעבודה חדשה, 

עוד לפני שהבנתם מה הלוז ומה נסגר...

קלטתם את הקולגה איתה הולך להיות לכם חתיכת אתגר, 

בלי היכרות מוקדמת, בלי לדעת להסביר – 

פשוט רגש בהיר 

שעולה,

זה נקרא "טלה".

בהגדרה אישית פשטנית 

מבחינתי טלה זה חוש שישי 

לזיהוי חיבור אנושי. 

ובפילוסופיה של הביטוי 

זה אומר שהכל קיים ואנחנו בחוויה של גילוי,

כלומר: 

אם נכנסים לחדר קבוצה של אנשים זרים 

לכל אחד כבר יש את הסיפור שלו – 

ואם הסיפור של א' דומה לסיפור של ב'

או אם ד' ה' ו-ו' עברו סיפור ז' 

גם אם אף אחד לא יודע את זה עדיין 

זה קיים, זה שם, נוכח ואמיתי – 

במה שנקרא: הלא מודע הקבוצתי.

גם עכשיו למשל, 

בין כל האנשים פה בקהל, 

יש טונות של מידע לא מודע בכלל:

יכול להיות שאתה שם בפינה... 

התרחקת ממנו בכוונה

ואת חושבת שאף אחד לא יבין מה שקרה לך בעבר

אבל בעצם גם היא עברה כמעט את אותו הדבר

ואתם שניכם, יודעים מה זה להרגיש שקופים

ולך ולו – יכולים להיות ביחד ילדים יפים

בטוח! הגנים שלכם משתלבים מצוין

זה שאנחנו לא יודעים את זה - 

לא אומר שזה לא כאן.

ואם זה כאן 

כשתסתיים ההופעה, 

אתם תעברו בדיוק באותו הזמן בפתח היציאה

הכתף שלכם תיגע, המבט לרגע יתקל

את אולי תחייכי, אתה אולי תתנצל

ודרככם המשותפת - תתפצל, 

מצב הרוח יתקבצ'ץ'

או ש... הטלה יסדר בניכם מץ' !

כי אם נרצה או לא, אנחנו יצורים אנרגטיים

מושכים אלינו ודוחים מאתנו את אותם האנשים...

נכון יש כאלה שכל הזמן נתקלים בהם, 

ויש כאלה שאף פעם לא פוגשים?!

זה לא סתם! 

אם כבר הוכיחו שעצים מתקשרים בניהם 

זה יהיה מטומטם

לחשוב שבני אדם חייבים מילים,

יש בנו עוד כל כך הרבה גלים וצלילים שמתגלים בחוויה

אנחנו אשכרה רקמה אנושית אחת חיה!

שווה רק להכיר בזה, לסמוך, לפתוח את הלב

טבעם של כל הדרכים להצטלב

ובאורח טלה גם להשתלב.

"מכון כיוונים", בית ספר לפסיכודרמה אנליטית שהוקם בשנת 1994, נסגר שלושה מחזורים אחרי. זכיתי להספיק וללמוד במוסד דורש ומעמיק (שלוש שנות לימוד + סמינר קליני + 18 עבודות סמסטר + שנה סטאז' ) , עם מגוון רחב של מורים מנוסים ומוכשרים. 

התנסות ההנחיה הראשונה שלי (בשנה ב') הייתה כמו ללבוש בגד חדש שתפור בדיוק למידותיי. נהניתי ולא יכולתי לחכות עד התנסות ההנחיה הבאה. אז במידברן 2015 הנחתי קבוצה חד פעמית של שמונה עשר משתתפים במתחם הסדנאות המרכזי. הסיכונים אשר טמונים בהנחיית פסיכודרמה – במרחב שאינו טיפולי, היו ברורים לי מאוד כבר אז. ואחת הסיבות שהסדנא צלחה באופן נעים ושמור היא שתקשרתי למשתתפים את הדיסוננס הזה בדיוק ו"ריפדתי" את המרחב במשנה זהירות. 

והמשכתי להנחות – בכל הזדמנות! הצעתי את הנחייתי בהתנדבות ובחינם לכל מרחב ששמח לקבל: מכינות קדם צבאיות, פסטיבלים, מסיבת רווקות של חברה. העיקר לצבור עוד ועוד ניסיון ולהפיץ את בשורת הפסיכודרמה.

אחרי שסיימתי שלוש קבוצות במסגרת הסאטז' - קבוצת נערות בפנימייה, קבוצת נשים דרך הרווחה בעיריית בית שמש, קבוצת ילדים בבית ספר יסודי, בחיפוש אחר סטודיו לסדנאות פרטיות בירושלים הכרתי עמותה שפועלת למען תרבות וחיבור אנושי-רגשי. שיתוף הפעולה איתם היה מוצלח לאין שיעור. מסדנאות חד פעמיות הרכבנו קבוצה לתהליך של עשרה מפגשים, ואחריה הגדלנו את כמות הקבוצות ואת כמות המשתתפים עד שבשנה השלישית לעבודתנו המשותפת (הנחיה שלי ופרסום שלהם) פתחנו ארבע קבוצות במקביל לתהליך של ארבעים מפגשים. מתחתי את קצה גבול יכולת ההכלה שלי, וסיימתי את השנה בתחושת אופוריה. בשנה הרביעית לשיתוף הפעולה – פתחנו שתי קבוצות לשלושים מפגשים.

העבודה עם העמותה לימדה אותי הרבה על פרסום וגיוס קהל להרכבת קבוצות חדשות, ומתוך זה בניתי את ההרצאה: 'איך לבנות קבוצת פסיכודרמה מאפס?!' שהוצגה בפני עשרות פסיכודרמטיסטים ברחבי הארץ. 

בימי הסגרים שבתקופת הקורונה, הנחתי עשרות סדנאות פסיכודרמה בזום לקבוצות קטנות של שמונה משתתפים, כל פעם קבוצה אחרת. 

בשנים האחרונות, עזבתי את כביש אחד ופתחתי קבוצות תהליך לבדי, אחת בכפר אדומים, שתיים בתל אביב ואחת בחוף הכרמל. סה"כ הנחתי 19 קבוצות תהליך. בנוסף, הפקתי שני ריטריטים של פסיכודרמה במדבר. בימים אלו מופק השלישי. במקביל לכל, מקבלת מטופלים לפסיכודרמה פרטנית.